פנינים וחול...

אחרי..... שנתיים נראה לי,
שנתיים? (!)
כן שנתיים, הגיוני..
העברתי לו סשן מחטים.

יפיוף,
יושב של המיטה, קשור אזוק למשענת,
עיניים ושפתיים חסומות,
הוא מתחיל לפחד איש השור המתכתי שלי,
אפשר לראות את שערות החזה שלו סומרות אחת אחת
קר לו.
העור שלו דרוך לכל רמז למגע
קשה לו עם חוסר האונים הזה, לא משהו מציאותי עבורו,
כמו לכלוא חתול בכלוב לעכבר.
הוא שומע את רחש העיסוק בקרטון,
ריח חריף של לייטקס ואלכוהול משתחרר בחדר
ממש נראה לי שהעור שלו מדמיין את המתכת ובגלל זה הוא מצתמרר

אני מתחילה לסדר את המחטים לפי צבעים מחוץ לניילון, ישנו עונג אני מגלה, בפחד הזה שגורם לי לרעוד בהבנה שהידיים שלי הם האחראים על הפעולה.

הרבה זמן, מרגיש לי כל כך ישן,
אני מגבירה את המוסיקה כך שהבאסים של massive attack מורגשים על העור.
ומתחילה לספור לפי הקצב פי 10
1,
2,
3,
4,
5,
6,
...............
37,
38,
....
54,
55,
....
63.
התיישבתי להסתכל,
קודם כל הפנים שלו שונות,
לגמרי ממש,
ממכלול תווים מעוגלים ניתן לזהות פתאום שני ישרים מאונכים, השפתיים והעיניים ואף במאונך,
הוא נראה שליו כגורד שחקים יציב, שום רוח שלא תהיה לא תוכל להגיע אליו,
כל השרירים רפויים אך לא נפולים,
בהיר ודומם,
מרחף לו בעולם אחר.

אני עוברת על העור איפה שיש מתכת מתחת, ישנו הרצון הזה, כמו רעב שקיים ער לשחק בו,
לפצוע אותו, להכאיב לו, לגרום לו להתפתל תחת הידיים שלי,
אני מאוהבת בתחושת הרעב הזו, בתענוג של לציית לה, אני עבד למזון שלי מהתגובה שלו.
חום עובר בי כשאני דוקרת ולוחצת ומרגישה את הנשימה שלו משתנה מתחת ליד שלי
כמו טעם הדם שמעלה בי חיוך מסופק.
אני מלטפת את שק האשכים שלו שנראה ככרית סיכות צבעונית,
הראש שלי נע מספיק כדי ליידע אותי שהוא מרגיש את זה.

יפיוף שלי,
יצירת אומנות מודרנית בייתית הפכתי אותך,
מעין ואן-גוך צבעוני,
שליו,
דומם.
אני נשכבת לידו עם הראש על היד ורק מסתכלת, רק עכשיו נזכרת ברגע המעשה,
להזכר כך ולהסתכל בו מרעיד אותי, מצי אותי בחום של חומצה מבפנים.
אני כל כל אוהבת את הקושי הזה, את הדיסוננס בין הנתון לקיים,
ההערצה אליו, למי שהוא, לגוף שלו, לכוח הטמון בו, עד כדי הרצון להריח את הדם שלו,
לחוש בו מנצל את אותה האנרגיה כדי להאבק, בי.

אני מתחילה למשוך אותן החוצה לאט, תומכת את העור שמרגיש כמו משי
טיפות דם מינימליסטיות מעטרות אותו, מקשטות את הגוון האחיד של הגוף
אני נותנת לו לטעום רק טיפה מהכפפה, סתם כדי שירגיש את מה שאני ראיתי
הוא מלקק שפתיים כאילו נותן שאיפה אחרונה של חמצן כדי להתניע את האנדורפינים
יפיוף שלי,
כמו חתול עצום מגרגר....

כשהוא פותח עיניים כל ההתנהלות הופכת רחוקה, כאילו עברו שעות, הממשיות של החדר והריח הסינטט של האלכוהול שוב עולה באף.
זוג עיניי אוקיינוסים מסתכלות בי ואני מבינה שהיד מלטפת אותו יציב, באין שום רעד.
דומם אך ער,
שליו, נראה שלם.

אחרי משהו כמו שנתיים נראה לי
שנתיים כנראה,
מרגיש כמו שנתיים מנייר

קיצר תענוג לחדש תחביבים ישנים.
:-)....