פחד, כאב וכנות

אתמול, הלכתי לתומי (נגיד. לצורך הענין) להביא את הקטנה מביה"ס.
היא, בנצנצנות על, עשתה איתי משא ומתן על מי יסחוב את התיק שלה. לקחתי לה אותו קצת וביקשתי שתפתח לי את השער.
כמה מטרים אחרי, ניסיתי לתת לה את התיק, מה שגרר כמובן דיונים א-לה-האג. הודעתי לה שזה לא נושא לדיון ושתיקח את התיק שלה.
היא התחילה לצחקק צחוק רשעי בעוד אני נוקטת גישה חינוכית ומשקפת לה שהיא כל הזמן מנסה לדחוף ולמתוח את הגבולות.
תוך כדי צחוק מרושע ומתגלגל במיוחד, היא הודיעה לי ש"ככה זה אמא, זו הילדה שנולדה לך!".
אבא סקרן מאחורי שכנראה קלט את הדיאלוג, מעיל העור, המגפיים המאסיביים שלי ואולי גם את הוויב של שיחת שולטות, זרק לי "מענין מאיפה היא קיבלה את הגנים האלו..."
מה שנכון, נכון.

שני סשנים עם שני פרטנרים שונים, בהפרש של יומיים, גרמו לי לחשוב על מקומם של הרצונות והפנטזיות של הצד הנשלט בתוך יחסי שליטה, כפי שאני רואה אותם.

מבחינתי, זה מאוד לגיטימי שלנשלט יהיו העדפות, פנטזיות, נטיות, תסריטים מפורטים בראש וכו. זה גם טוב שהוא חולק אותם איתי. שאדע איך המוח שלו עובד, איך ללחוץ על הכפתורים, מה מניע אותו ומדליק אותו.
אבל זה ממש לא אומר שאגשים אותן. לפעמים לגמרי להיפך. הרצון לאקט מסוים יכול להפוך בידי לכלי טיזינג אכזרי.

מבחינתי, יש תמיד היררכיה. גם כשאנחנו מדברים כמעט בגובה העיניים, אני למעלה. ובטח שכשאנחנו בסשן.
אפשר להציע, אפשר לחוות דיעה בניסוח מכבד, אבל אי אפשר להגיד לי מה אני צריכה להיות או לעשות... זו לא אופציה במערכת יחסים מהסוג שאני מחפשת.

כשאני מרגישה שיש איזו ציפיה שאגשים למי שאיתי אקט מסוים / פנטזיה / אמלא רצון וכו'... אני נכבית.
כשאני מרגישה שמישהו זורם איתי על הדברים שבא לי לעשות באותו רגע, רק כי הוא מחכה שיגיע החלק בו הוא יקבל משהו שהוא רוצה, אני יוצאת בראש מהסצינה. מרגישה ניתוק.

שארפי שלי, לעומת זאת, פינק אותי מעל ומעבר בסשן מושלם, ארוך ומהמם.
סשן שהתחיל בקרפצ'יו ונגמר בעוד קרפצ'יו, סינטה ופיקניה. בין לבין היו פוט פטיש, סיביטי עם בעיטות ומעיכות, טיזינג עד מוות, לא מעט (!) מצבטי פטמות, אדג'ינג ועוד אדג'ינג, טרמפלינג, אכילת כוס, פייס סיטינג עם גולדן, אצבעות, פגינג, מקלחת משותפת ועוד. שלא יהיה איזה חשש לגבי מחסור באקטים, בטעות.  

כשאני שומעת שמישהו התבאס מלתת לי מתנה, אבל שיחק את המשחק, בא לי לשבור לו את המתנה על הראש. זו זכות לפנק אותי, ואם אנחנו לא רואים עין מתחת לעין, לשם מה התכנסנו?!

כמו רקע ירוק שמקפיץ לעין פרח אדום, בגלל הניגודיות, ככה קופצים לי הפרחים המהממים ששארפי שלח לי בבוקר כדי לשמח אותי אחרי הדייט הפחות מוצלח, מול המתנה ההיא. הם גורמים לי לחייך בכל פעם שאני מסתכלת עליהם. שזה הרבה, כי שמתי אותם באמצע פינת האוכל. למען יראו ויראו.

כל אדם הוא עולם ומלואו. לא בריא להשוות, לא נכון, לא מקדם, לא הוגן. אבל המוח שלנו כל הזמן מודד.

אני בהחלט לא משווה בין הילדים, בוודאי שאני לא מודדת את שתי הדקות שלקח למי מהם ללמוד לקרוא מול החזרה היומיומית לאורך חודשים שהיא מנת חלקי עם ילד אחר. 

יש את המהמם, עליו כבר הכברתי כאן לא פעם במילים. תמיד טובות. הגבר שבחרתי כשותף לחיי, כמי שראוי להתערבב עם הגנים שלי, ללכת לישון איתי בלילה ולהתעורר לידי בבוקר. 

אז נכון שאי אפשר לירוק לו את הזרע של עצמו לפה, אבל הוא יפה כמו אידאה ומזיין בכישרון ומיומנות כאלו שגורמים לי לתהות למה הוא בכלל עושה כל דבר אחר. 

שארפי שלי, בולט בזנותיות המטפטפת שלו. תמיד רעב, תמיד רוצה עוד, תמיד מקשקש בזנב.

מבריק, תקשורתי וקשוב לכל ניואנס שלי. מתמסר לכל צורך, מעריץ כל ס''מ. אני לא חושבת שאי פעם נתקלתי בשיתוף פעולה ונכונות גדולים ככ, וזה עוד בנסיבות מקשות.

ויש את החדש. חתיך מאוד, עם סטטוס וכוח שנראה שיהיה כיף למרוח על הריצפה, ומאוד מאוד נלהב. ככ נלהב שמתפלקות לו אמירות סופר בעייתיות לפעמים. 

לכל אחד יש כישרונות, יתרונות וגם חסרונות. לכל אחד יש מה לתת. השאלה היא אם מענין אותי וכיף לי מספיק כדי לקחת.

אני רוצה לארח אישה לארוחה ופוט וורשיפ.
התוכנית היא לעוד כשבועיים, בעיר מנומנמת בשרון, בשעות הצהרים (אמצע השבוע... לא מתאים לכולן לצערי).

בגדול, הכיוון הוא ששארפי ישרת אותנו - יקנה, יביא, ימנגל, יגיש בזמן שאנחנו מקשקשות, צוחקות עליו, ואולי נותנות לו איזו רגל למסז' / לפה אם הוא יתנהג יפה ולא ישרוף את הבשר מרוב התרגשות.

הולך להיות טעים, מצחיק רצח וסופר סקסי.

מי מעונינת להתפנק?

התחלתי לרטוט כבר בדרך לקניון.
אם אני לא מסתירה במכוון, אפשר לראות את הרגשות וגם חלק מהמחשבות שלי מהחלל, פחות או יותר.
שארפי הוא קצת יותר פוקר פייס, אבל גם עליו ראו את ההתרגשות.

נכנסנו לחנות אחת, והוא ירד לבירכיים בצייתנות, חלץ את המגפונים שהיו עלי ונעל לי שני זוגות, במסירות מהממת.
הזוג השני היה חמוד. עקב שפיצי, ניטים... אבל לא ישבו צמוד מספיק על הקרסוליים הדקים שלי.
השפלה מתעצמת כשהיא במרחב פומבי. וכשזה במרחב פומבי וונילי... בכלל 😊
הוא העיף מבט על המחיר וצחקתי עליו שלא אכפת לי. אבל זה לא היה נכון.

אני רוצה עוד, יותר והרבה מהכל.
עוד זמן איתו. סשן יותר ארוך, יותר השפלה, יותר גמירות (שלי!), מיותר מקומות.
יותר אצבעות בתחת שלו. את כולן. אם היתה לי אצבע שישית הייתי דוחפת. יותר עמוק, עד שיצפצף כמו ברווז גומי. יותר פיצוצים במוח. עוד.
יותר פינוקים, יותר יקרים. יותר עומק וחום. עוד הערצה, עוד אהבה...
אני מרגישה שאני רוצה לטרוף את כל הטוב והכיף בעולם ואז לעבור לעולם הבא.
והקטע המצחיק הוא שאני ככ נהנית מהכל! אני לא יכולה לומר שאני מרגישה ריקנות, או כמו בור ללא תחתית.... להיפך.
אולי זו המלחמה, אולי זה השלב בחיים, אולי זו האינטראקציה עם שארפי שמעודד את ההדוניזם הנוזל שלי.
אני מרגישה מלאה ומסופקת יותר מאי פעם. ועדיין נהנית מעוד.
אולי זו הגירסא הפמדומית של לאכול את העוגה ולהזמין גם גלידה.

אחרי שמצאתי מגפיים מהממות שישבו עלי (ועל/ בתוך חלקים ממנו אחכ) בול, הצלחתי במאמץ רב לעצור את עצמי מלדלג בדרך חזרה לאוטו, ואפילו הצלחתי לנקוש על הריצפה (במקום לרחף חצי מטר באוויר).
החיוך מאוזן לאוזן, לעומת זאת, לא ירד עד עכשיו. יומיים אחרי.

לפני כשבוע קניתי לעצמי וויסקי, לראשונה מזה המון זמן.
זה לא שהוויסקי של המעריצים נגמר, כמובן. נשאר עוד חצי מהבקבוק ש-ע' המהמם שלח לי ליומולדת (למרות שנפרדנו לפני שנתיים), אבל אני רוצה לארח את ע' בקרוב לעלהאש אז שומרת לו. זה אחד הטעימים.
נשאר עוד מהמקאלן ש-א' שלח לי ליומולדת... אני מתה עליו. וגם על הוויסקי.

מוסתרים טוב למעלה בארון של המשרד, מאימת הילדים, יושבים שוקולדים ששארפי שלח לי השבוע. נשארו 3 סוגים מתוך 4. בשלב זה.

בגדול, מה שעושה לי את זה הם אוכל, אלכוהול, שליטה וסקס. אני אישה פשוטה, באמת.
אבל אז שארפי התחיל לקנות לי סבונים (????).
זה התחיל כסתם גימיק. סבון קטן וקרם לעסות איתו את הרגליים. אבל זה תפס והסבון האחרון שהוא קנה לי זה הדבר הכי נעים להתקלח איתו, אבר.
לא חשבתי שלסבון יש בכלל משמעות לפני זה.
עכשיו אני חושבת על שארפי בכל מקלחת ואחריה, כשאני נוגעת בעור הסופר חלק והנעים שלי, שהופך לנעים עוד יותר.

ויש את הקטע עם האוכל. כמה פעמים אכלנו ביחד, שיואו.
דייט ראשון במסעדת בשר... זה היה מבריק. בכז, שארפי - כשמו כן הוא.
קרפצ'יו בפיקניק, גלידה X 100 פעמים, קוראסונים (עם דברים מעניינים! קוראסון חמאה תביא לאמאשך) ועוד.
היתה את הארוחה שהוא הכין אצלו.
באתי וכבר הכל היה מוכן. על הגריל היה גוש וורדרד שרק המחשבה עליו גורמת לי להזיל שוב ריר.
היה פיקניק אחד שבו הוא הביא ככ הרבה אוכל, ובסוף לא אכלנו בכלל.
לקחתי הכל הביתה וכשהוצאתי את זה לשולחן בארוחת הערב המשפחתית, זה ככ הדליק אותי לראות את המהמם נהנה.
קאקהולד אוכל ביי פרוקסי. יש את זה ביותר סוטה?
אולי כשאתמול המהמם הכין את השייטל ששארפי השאיר כאן עפ המתכון שלו. ככ מדמם, ככ טעים, ככ מדליק.

קיבלתי ככ הרבה פינוקים מנשלטים, אקסים, ואפילו מנשלטות של המהמם... אלכוהול, אוכל ומסעדות מהממות שגרמו לי לגמור אינספור פעמים, בגדים, תכשיטים, פרחים, סיורים (כן כן... סיור במזקקת וויסקי וסיור ליקוט!), מצעים, טיפולים קוסמטיים, חופשות, ובטח עוד דברים ששכחתי.
אני מתה על זה. על הפינוק, השירות, השימוש.

אבל איכשהו יצא שיש דבר אחד שאף פעם לא קיבלתי מאף נשלט – נעליים!!!
הכיצד?! אני חושבת שראוי שהיקום יקרוס לתוך עצמו בשלב זה, בבושה.

זה היה מאתגר, אבל נראה שהצלחת לספור כמה פעמים גמרתי בסשן האחרון.
תמיד תהיתי לגבי המספרים, ניסיתי לספור פעמיים-שלוש, אבל איפשהו באמצע זה תמיד היה מתמוסס, הספירה והמוחות המעורבים.

היינו איפשהו באמצע כשהגעת ל-32, ואמרת שאתה שואף להכפיל את המספר.
זה לא היה קשה כי באותו שלב עוד הייתי די לבושה ועוד לא התחלתי בכלל להשתמש בתותחים הכבדים.

שילשנו.

לפני שבועיים, היינו בחופשה משפחתית בצפון.

המהמם העיר אותי עם קפה בשבת ההיא, בבוקר, נתן לי כמה שניות ואמר "משהו גדול קורה בדרום. מלחמה. תסתכלי" והלך לילדים.

החלטנו להתקפל הביתה והתארגנו לקרב. נעליים לכולם, לא כפכפים. שיער אסוף. תיק מקדימה עם מים ואוכל. תידרוך לילדים. אולי נצטרך לקפוץ מהרכב ולשכב. אולי לקפוץ ולרוץ. תעשו מה שנגיד.

נסיעה של שעה וקצת מהצפון למרכז, כן?! וזה עוד החלק הכמעט נורמלי.

אני מסתכלת על הילדים שלי, על ילדים בכלל. רצים, מתרסקים, צוחקים, בוכים, יושבים לאכול בתלונות וגילגולי עיניים ששוב פסטה.

אני מסתכלת עליהם ורואה סיפורי אימה. סיפורים על מפלצות שקורעות את את בד המציאות בראש שלי.

דברים כאלו לא אמורים לקרות בעולם. לא ככה? לא בעולם שלי, לא במציאות שהכרתי.

אולי במקומות אחרים, בזמנים אחרים, כן. קרו דברים. דברים איומים ונוראים. חשבתי שאנחנו בטוחים. יחסית.

הסיפורים מסתובבים לי בראש בלילה, נוקשים על הגולגולת מבפנים ועושים רעש. כזה שמקשה להרדם.

ומתוך האימה עולה התשוקה.

זה אבסורדי, מוזר, מרגיש כמו משהו שאין לו מקום כרגע, אבל זה כאן.

כמו סוסוני ים שמתרבים במספרים אסטרונומיים אחרי טראומה. איכלו פלנקטון כי מחר נמות.

ההתגלחות הזו על המוות מזינה את התשוקה לחיים. הקיום שברירי, מי יודע מה יהיה מחר, יש דברים שאני עוד רוצה להספיק על הכדור הזה.

אני רוצה להנות עוד. אני רוצה להרגיש את הנצנצים. אני רוצה לשנות עוד מצבי צבירה. לא הספיק לי.

בדכ אני אוהבת את מערכות היחסים שלי הולסום. ככ בריאות ונוצצות בשמש עד שכמעט אפשר לתהות לגבי התוכן האפל שלהן.
אבל לפעמים גם לי יוצא להיות ממש ממש סוטה. להנות מהשבירה של המוסכמות. להדלק מהסיכון.

השימוש והעברת הכוח, אפילו שנעשו באופן לא ישיר... אני לא יכולה לומר בלב שלם שהיו בתחום האפור. לא. הם היו שחורים משחור. ככ שחורים שהאפלה נצצה עליהם.

ממש כמו הניצוץ בעיניים שלי כשהפכתי אותך לשולחן סושי, עומד על ארבע על ריצפה לא שלנו. או כששיחקתי עם התחת שלך עם צעצועים עד שנמסת למקום הטבעי שלך.
עד שהפכת לזונה פתוחה בשבילי ובשביל הסטרפאון הגדול שלי.

כמו המבט שלך כשאתה מבין שתקבל עוד סיבוב של אכילת כוס. באיזשהו שלב זה כבר התחיל להרגיש כמו ארוע קניבלי...

או אולי כמו הניצוץ במבט המושפל שלך כשדחפתי לך את הגאג החדש לפה, כזה שיש לו דילדו קצר לצד שלך, ודילדו קצת פחות קצר בשבילי.
זה היה לך ככ יפה ובעיניים שלך היה אפשר לראות את רשת הנוירונים שלך מהבהבת כמו שמש דרך תריס שנסגר. ואם הוא נסגר עי הכוס שלי אז אומרים תודה, כן. גם אם נחנקים.

אני אאמלק לכם – הכי כיף!

לכבוד חגיגות יום ההולדת של המהמם (הוא לא עף על ימי הולדת. אבל מי שואל אותו) החלטתי לצאת איתו ועם שפחונת למסעדת בשר מהממת במיוחד (ששארפי לקח אותי אליה לדייט ראשון! מאוד מועיל מצידו).

על הדרך חשבתי להגשים איזו פנטזיה ישנה – סצינת אוליגרך. שתינו דפקנו הופעה (כיוונו לזונות אוקראיניות, יצא לנו סתם אובר דרסד. אבל נראינו מהממממם) והרעיון היה להמרח עליו ביחד כל הערב.
אספנו את שפחונת והנצנצים מביתה בפרוור מנומנם (אך פקוק!) ודידינו למסעדה בחיבוק משולש.
הערב היה מושלם.
האוכל היה פצצה!!! ככ ככ נהנינו. אבל יותר מזה, נהנינו ביחד.
כל הערב עפנו על עצמנו ועל כמה כיף להיות אנחנו. ובצדק. זה היה ערב לפנתיאון.

שתינו יין ששפחונת בחרה (מזל שמישהו מבין ביין) טעמה (עם כל הטקסיות. חוץ מלגרגר. וחבל) ומזגה (בתנועות מיומנות ובאלגנטיות שיא).
היא גם הגישה אוכל למהמם בשירותיות מרשימה! חלק בה שלא ראיתי לפני זה. יאי!
בשלב מסוים העיניינים התחילו להתחמם עם דיבור היפנו-קינקי שגרם לה לשקוע, להקפיץ את רמת הגירוי ('ועכשיו את עולה פי 2'), לקפוא עם ביס בדרך לפה ואז לרכב על גלי העונג שלי מהאוכל.
המהמם ישב באמצע כמו סופרמן, בזמן ששתינו לועסות בעיניים עצומות משני צדדיו וגומרות שוב ושוב (בשקט).
יואו, כמה גמרתי. היו שם ביסים של בשר ככ רך ושומני... זה המיס אותי מבפנים. את כולנו.

באיזשהו שלב המלצרית שאלה מה אנחנו חוגגים וכמה זמן אנחנו ביחד. המבטים שהחלפנו גרמו לה להוסיף "אפשר לפצל את התשובה".
וככה מצאנו את עצמנו מקשקשים על אמונוגמיה, מערכות יחסים ועברינו הספציפי עם ילדונת סופר מפרגנת ואפילו קצת מעריצה.
זה היה ממש מרגש.
קודם כל - המהמם מסביר ממש יפה. שגריר של כבוד של העולם שלנו.
דבר שני – התרגשתי לקבל כזו לגיטימציה ולראות את הפתיחות. ברוב המסגרות בחיי אני בארון. אני צריכה להסתתר. ותכלס – אני לא אוהבת להסתתר. אני אוהבת לחיות פתוח ושקוף.
אני מקבלת את הרושם שבדור הצעיר יותר אמונוגמיה זה ממש לא ביג דיל. יש הרבה יותר פתיחות לשונות האנושית ויותר מזה – צעירים לא מוכנים לשלם את מחיר הארון. והם צודקים.

כשקמנו בסוף, המסעדה היתה כמעט ריקה, פרט לשולחן אחד של גברברים צעירים שקם גם.
דפקנו נשיקה וחיבוק משולשים שנראה שקצת תפס אותם לא מוכנים ואז עצרנו באיזו חורשה בדרך לתת לשיפחונת טעימה קטנה מהמהמם, תוך כדי שאני צובטת לה את הפטמות ונותנת לה ספנקים, שלא תרגיש מוזנחת, חלילה.