פחד, כאב וכנות

אני כאן להנות.

לא רק ספציפית כאן, אלא בחיים בכלל.

יש לי נו דרמה פוליסי וסבילות נמוכה מאוד לכאב אמיתי, מהסוג הלא כייפי.

אני רוצה שלמי שאני אוהבת יהיה טוב, כל הזמן, כמה שיותר.

מתסכל אותי כשאני לא יכולה לפתור את הבעיות של האהובים בחיי בהינף שרביט / שוט.

החיים עצמם הם לא הפתעה מבחינתי.

בעיות ילדים, עבודה, כסף, מחלות, קצרים בתקשורת וגם סתם באסות יומיומיות קטנות - אלו לא דברים זרים לי, לצערי.

השבוע היה אולי השבוע הכי קשה שהיה לי עם הילדים מאז תחילת 'משבר הקורונה'.

כבר לא יכולתי לשמוע אותם. היה לי פתיל קצר יותר מפתיל של פצצה עגולה חמודה כזו שנשארת אצל wile e coyote בטעות, בפעם האלף.

קצת הפסקתי לאכול ואפילו היה שלב בו לא חיכיתי בקוצר רוח לסשן השבועי עם ג'.

רק חיכיתי בקוצר.

האנהדוניה הזו לא מחמיאה לי.

אני ממש מעדיפה לרצות לטרוף את העולם בלי סכו''ם וללקק את המאגמה שנזלה לי על האצבעות.

התחושה הזו עברה, אל דאגה, וההורמונים הציפו אותי שוב.

אבל לא רק אני הייתי במשבר השבוע, מסתבר.

אני לא קוראת מחשבות ולמרות שאני לא רעה בכלל בהסקת מסקנות לא הבנתי את גודל המצוקה.

תגיד מה אתה צריך, מה אתה רוצה.

אני מקשיבה. אני רוצה שיהיה לך טוב. הכי טוב. הפי הפי ג'וי ג'וי (וגם כאב, סבל והשפלה, אבל זה נכלל בג'וי מבחינתי).

חוסר תקשורת וריחוק מורידים לי. אני לא רוצה שירד לי!!!

לא מוכנה שירד לי מההדוניזם הרגיל שלי ובטח ובטח שלא ממך.

לא בגלל החיים עצמם ולא בגלל מגבלה מטופשת כמו לא להיות טלפתית!

מה לא ברור?!  :)