כשזה נגמר, לפני הסקס-ממיס-המוח-האחרון-שלנו, דיברנו קצת על ה-campsite rule.
הרעיון הכללי הוא שבסוף מערכת יחסים אתה אמור להשאיר את מי שהיית איתו במצב טוב כמו שהיה או עדיף - במצב טוב יותר. לתת לו משהו. לשפר במשהו.
במקור החוק הזה התייחס למערכות יחסים בהן יש הפרש גילאים גדול והאחריות היא על הפרטנר הבוגר, אבל אני לוקחת את זה הלאה.
במקרה שלי לא היתה תהייה בכלל. קיבלתי כוח על חדש, פחות או יותר.
עשיתי אנלוק ליכולת מאוד מרשימה. ומהנה, כמובן.
במקרה שלו, המצב פחות ברור. בשורה התחתונה ניתן לסכם את זה כבוסט לאגו, אבל זה יותר מזה.
להרגיש ככ נחשק, רצוי, אהוב ו... מועיל(?) זה לא משהו שעובר מעל הראש.
תחושת הערך העצמי מטפסת כשאתה יודע שאתה (כן, אתה!) יודע ויכול להעיף מישהי לחלל. שוב ושוב. ושוב.
אני לא יודעת אם זה ענין של כישרון, מיומנות או פשוט כימיה מאוד נדירה, אבל אני יודעת שזה עבד.
כל מפגש היה יותר מעיף מהקודם, גם כשחשבתי שכבר אין לאן להגיע בלי להתפרק לאטומים.
יש לאורח החיים שבחרתי צדדים חיוביים ושליליים.
בצד החיובי יש את החיוניות, התחושה שהעולם הוא הצדפה שלי, הרעננות של החיים מחוץ למטריקס.
יש כמויות עצומות של תשוקה שנשפכת לתוך היומיום, יחד עם הדוניזם בכלל ועונג בפרט.
כל מערכת יחסים מאירה צדדים שונים בי וכל אדם מביא איתו משהו אחר.
בצד השלילי יש את שברון הלב. ומכיוון שיש מספיק ממנו לאנשים רבים הוא יכול להשבר פעמים רבות, בהתאמה.
אף מערכת משנית היא לא באש ובמים. לא כמו המהמם.
אני ממש שמחה שפגשתי אותך, ע'.
היה שווה את כאב הלב של עכשיו. לפחות לי.
