לפני שנתיים. 2 בפברואר 2022 בשעה 14:10
שנאתי להיות בהריון.
אין דרך אחרת לומר זאת.
שנאתי, אבל גם הרגשתי קדושה. היתה לי מטרה והיתה לי תיקווה.
זה ללא ספק היה הרבה יותר טוב מלהיות בהמתנה או באבל.
הכל היה ככ בסיכון ומסוכן לכל המעורבים, אבל ראיתי את הכל בראיה צינורית, כמו מחבל מתאבד.
התאבדתי על ההריונות וכמעט התאבדתי בין לבין.
מה היה קורה אם באמת הייתי חוצה את הקו שהגדרתי לעצמי כסוף? אני חושבת שהייתי חותכת.
ומה עם המהמם? מה היה קורה לו? זו אולי ה-שאלה.
מי הייתי בלי הההסתחבקות הזו עם המוות במשך שנים?
אולי דברים היו נראים לי מוצקים יותר? קבועים?
הייתי חוזרת לבדסמ? הייתי פוליאמורית? הייתי נהנית ככ מכל רגע ומכל דבר?
אני לא באמת יודעת.
אבל לפחות הרווחתי חבר, ויש לו גלימה מגניבה. ומגל (:
