פחד, כאב וכנות

קודם כל, הייתי מורידה אותך לריצפה.

לא הייתי צריכה להגיד כלום. שבריר מבט היה מספיק.

היית מחבק את הקרסוליים שלי, מנשק את כפות הרגליים שלי והייתי רואה על הפנים שלך שהמוח שלך מתחיל להתרוקן.

הייתי מעבירה רגל לגב שלך ונשענת אחורה, שתהיה לי תצפית טובה יותר.

אתה מתפלש על הריצפה, מילל קצת ומשנה מקצבי נשימה מדי פעם, בהתאם לרגל שנדחפת לך לפה.

אם היית מתנהג יפה (בלי שיניים, בלי כמעט להקיא עלי) הייתי נשכבת לאחור לגמרי ונותנת לך למצוץ לי את הבהונות עד שהייתי גומרת.

וכדאי מאוד שתגיד תודה.

לפחות את זה אתה מסוגל להגיד, גם כשהאפאזיה הבדסמית תוקפת אותך. נכון? נכון.

חוצמזה, רק התחלנו. אתה הולך להודות לי עוד הרבה, אז תתחיל לתרגל.