פחד, כאב וכנות

הכל מתנקז לאותה נקודה.
עוד חודש וקצת, אני עוברת דירה והדוקטורנט טס לכמה חודשים.
בינתיים נראה שדברים מתפרקים בכמה חזיתות. המטבח הישן, המקלחות, כמה קירות, הלהט ביננו. כאלה.

אני קובעת נקודות חשמל ובוחרת אריחים. המהמם טוחן עבודה, אותי ואת שיפחונת.
הבית החדש מתמלא בפועלים וציוד, הבית של הדוקטורנט מתרוקן.

אני רוצה להרגיש את התשוקה, ההערצה, ההתכווננות אלי. את המסירות. 
בדכ יש ככ הרבה ממנה וגם בדייט האחרון היו המון דברים טובים. הוא אפילו התאמץ ודי הצליח לגלח את הגב, נגיד. הוא הכין לו לי סופלה שוקולד.
אבל אם אני לא שומעת את שאיפת האוויר כשאני מגיעה ובטח שאם היא לא נשמעת כשאני מתפשטת, אני נכבית.
ואני לא כאן כדי להכבות.

עוד חודש וקצת אני אעבור לארמון ואז אחפש נתינים חדשים. כאלו ששואפים אוויר לכבודי, בין היתר.