יום ההולדת הקרב תופס אותי בתקופה לא להיט.
אני מרגישה לאחרונה מותשת, שחוקה, מרוקנת, אבל... במבט מלמעלה, אני יודעת שיש לי הכל.
אני נקרעת בין אלפי המשימות לבית החדש, אבל הוא יוצא מהמם ואפילו עומד בתקציב.
המהמם טוחן עבודה ובקושי יכול להיות שותף בעומס המעבר, אבל גם אחרי 20 שנה הוא יפייפה כמו אל יווני, קשוב, אבא טוב, חרוץ וכמובן סקס פסיכי.
אנחנו לא רבים כמעט, אנחנו כמעט תמיד רואים אחד את השני, ויותר מזה - אנחנו מומחים בתקופות קשות אובייקטיבית. אלופי המצבים ההישרדותיים, בעל כורחינו.
יש לי עבודה בה אני עושה לא מעט כסף במעט זמן, מה שמשאיר לי די זמן להתחרפן (גם) מהילדים.
הילדים מחרפנים אותי עד שאני מאבדת את זה, הרבה יותר מדי פעמים. אבל הם חיים, חמודים, חכמים, בריאים בגדול ויפים בקטע אחר.
אני בוהה בגדולה שמתמלאת זוהר מיום ליום ותוהה מתי יגיע הזמן לשומר ראש. אנחנו כמעט שם.
הדוקטורנט ואני כבר לא. הלב כואב עדיין, אבל עולם שלם של אפשרויות פתוח בפני.
אני אמנם סופר בררנית אבל אמצא בוודאי בקרוב, כשתהיה לי קצת זמינות לפתוח את עונת הצייד.
האסקפיזם השבועי שלי חסר לי. אבל הוא היה חסר לי עוד לפני שנגמר רישמית.
וגם חסרה לי החברות. השיתוף היומיומי, הידיעה שהוא שם.
הידיים שלי עם שלפוחיות, השיער מאובק חצי מהזמן בשלב זה, אבל על אף הגיל, אין בו שיבה.
אני עדיין באותה מידה בג'ינס מאז התיכון.
יש לי מעט מאוד קמטים. העור מתוח על עצמות הלחיים. השפתיים נפוחות מאסטרוגן עדיין והעיניים רק הולכות ומעמיקות.
פרט לבטן התחתונה, עליה רואים את המשאות שנשאה, הגוף בהחלט משרת אותי נאמנה. מעבר לכל הציפיות.
למדתי להשתמש בו טוב יותר ויותר לאורך השנים. או שהוא בי.
ממש עוד מעט יהיו לי את התשובות לחיים, היקום וכל השאר.
אני יכולה לספר לכם, אבל אז אצטרך להרוג אתכם.
