לפני שבועיים, היינו בחופשה משפחתית בצפון.
המהמם העיר אותי עם קפה בשבת ההיא, בבוקר, נתן לי כמה שניות ואמר "משהו גדול קורה בדרום. מלחמה. תסתכלי" והלך לילדים.
החלטנו להתקפל הביתה והתארגנו לקרב. נעליים לכולם, לא כפכפים. שיער אסוף. תיק מקדימה עם מים ואוכל. תידרוך לילדים. אולי נצטרך לקפוץ מהרכב ולשכב. אולי לקפוץ ולרוץ. תעשו מה שנגיד.
נסיעה של שעה וקצת מהצפון למרכז, כן?! וזה עוד החלק הכמעט נורמלי.
אני מסתכלת על הילדים שלי, על ילדים בכלל. רצים, מתרסקים, צוחקים, בוכים, יושבים לאכול בתלונות וגילגולי עיניים ששוב פסטה.
אני מסתכלת עליהם ורואה סיפורי אימה. סיפורים על מפלצות שקורעות את את בד המציאות בראש שלי.
דברים כאלו לא אמורים לקרות בעולם. לא ככה? לא בעולם שלי, לא במציאות שהכרתי.
אולי במקומות אחרים, בזמנים אחרים, כן. קרו דברים. דברים איומים ונוראים. חשבתי שאנחנו בטוחים. יחסית.
הסיפורים מסתובבים לי בראש בלילה, נוקשים על הגולגולת מבפנים ועושים רעש. כזה שמקשה להרדם.
ומתוך האימה עולה התשוקה.
זה אבסורדי, מוזר, מרגיש כמו משהו שאין לו מקום כרגע, אבל זה כאן.
כמו סוסוני ים שמתרבים במספרים אסטרונומיים אחרי טראומה. איכלו פלנקטון כי מחר נמות.
ההתגלחות הזו על המוות מזינה את התשוקה לחיים. הקיום שברירי, מי יודע מה יהיה מחר, יש דברים שאני עוד רוצה להספיק על הכדור הזה.
אני רוצה להנות עוד. אני רוצה להרגיש את הנצנצים. אני רוצה לשנות עוד מצבי צבירה. לא הספיק לי.