התחלתי לרטוט כבר בדרך לקניון.
אם אני לא מסתירה במכוון, אפשר לראות את הרגשות וגם חלק מהמחשבות שלי מהחלל, פחות או יותר.
שארפי הוא קצת יותר פוקר פייס, אבל גם עליו ראו את ההתרגשות.
נכנסנו לחנות אחת, והוא ירד לבירכיים בצייתנות, חלץ את המגפונים שהיו עלי ונעל לי שני זוגות, במסירות מהממת.
הזוג השני היה חמוד. עקב שפיצי, ניטים... אבל לא ישבו צמוד מספיק על הקרסוליים הדקים שלי.
השפלה מתעצמת כשהיא במרחב פומבי. וכשזה במרחב פומבי וונילי... בכלל 😊
הוא העיף מבט על המחיר וצחקתי עליו שלא אכפת לי. אבל זה לא היה נכון.
אני רוצה עוד, יותר והרבה מהכל.
עוד זמן איתו. סשן יותר ארוך, יותר השפלה, יותר גמירות (שלי!), מיותר מקומות.
יותר אצבעות בתחת שלו. את כולן. אם היתה לי אצבע שישית הייתי דוחפת. יותר עמוק, עד שיצפצף כמו ברווז גומי. יותר פיצוצים במוח. עוד.
יותר פינוקים, יותר יקרים. יותר עומק וחום. עוד הערצה, עוד אהבה...
אני מרגישה שאני רוצה לטרוף את כל הטוב והכיף בעולם ואז לעבור לעולם הבא.
והקטע המצחיק הוא שאני ככ נהנית מהכל! אני לא יכולה לומר שאני מרגישה ריקנות, או כמו בור ללא תחתית.... להיפך.
אולי זו המלחמה, אולי זה השלב בחיים, אולי זו האינטראקציה עם שארפי שמעודד את ההדוניזם הנוזל שלי.
אני מרגישה מלאה ומסופקת יותר מאי פעם. ועדיין נהנית מעוד.
אולי זו הגירסא הפמדומית של לאכול את העוגה ולהזמין גם גלידה.
אחרי שמצאתי מגפיים מהממות שישבו עלי (ועל/ בתוך חלקים ממנו אחכ) בול, הצלחתי במאמץ רב לעצור את עצמי מלדלג בדרך חזרה לאוטו, ואפילו הצלחתי לנקוש על הריצפה (במקום לרחף חצי מטר באוויר).
החיוך מאוזן לאוזן, לעומת זאת, לא ירד עד עכשיו. יומיים אחרי.
