תמיד היה קשה לתאם. מההתחלה. תמיד היה משהו... בעיקר לו, אבל גם לי לפעמים.
ילדים חולים, פגישות עבודה שזזות, זמן החלמה ועוד עיניינים שהחיים עצמם סידרו לנו, מנעו מאיתנו להפגש בתדירות שרצינו.
נמסתי מלראות את הנשימה שלו נעתקת מולי כל פעם מחדש. זה גרם לי ללבוש פחות ופחות לסשנים ( :
הוא היה מתחיל לרעוד, בערך מהרגע שהוא היה נכנס. בפעם הראשונה הוא שם את היד שלי על החזה שלו כדי שארגיש את הדופק המהיר והחזק.
זה היה ממש כיף, להרגיש. להרגיש שאני מרגשת (:
הוא היה מתפשט לבקשתי, כמעט בהתרסה, כשאני נועצת בו מבטים ומסתובבת מסביבו כמו כריש.
אהבתי להתחיל עם אגרופים בתור חימום. עם כפפות זה לא מאוד כואב, אולי קצת בבטן.... בכל מקרה לא כמו הבעיטות שבאו אחריהם.
לפעמים הוא היה נופל על הריצפה נאנק מכאבים. בעיטות זה מאווווד חזק.
הייתי מחבקת ומלטפת אותו, מחכה שזה יעבור ואז מעבירה אותו למקום אחר - להשען על אחד הקירות, לשכב על המזרון, לשבת על הספה.
שיחקתי איתו עם שוטים, ספנקים וגלגל, סיבובי פטמות וצביטות, עד שהייתי רואה שהעור שלו משנה צבע.
הוא לא היה מתנגד, לא צעק וכמעט ולא התגונן. הוא ספג בשקט עוד ועוד ועוד בשבילי.
ראיתי כמה הוא נהנה להסתכל עלי, אז כמעט ולא כיסיתי לו את העיניים. אפילו הבאתי לו פעם אחת כרית, שתהיה לו זווית יותר טובה ( :
קצת במקביל ו/או אחרי כל זה היינו מגיעים לחלק האומנותי - CBT.
זה היה מוציא ממני ציחקוקים סדיסטיים ששום דבר אחר לא הוציא. לא ככה.
פעם אחת שאלתי אותו למה הוא כ"כ אוהב את זה. הוא לא ממש ידע להגיד, אבל כתב שאולי זה תמצות של 'אישה שמכאיבה לגבר'.
אני חושבת שהוא צדק. בכל מקרה גם אני לא יודעת בדיוק לשים על זה את האצבע, אבל כן את כל היד ולמעוך, או את הגלגל, האגרוף, הציפורניים, הספנקים, הבעיטות, הברכיות, המחטים וכו'.
אח"כ הוא היה מתלבש עם מבט אבוד, עושה עמידת ידיים, שוטף פנים.
היינו יושבים קצת ביחד, מחזירים לו סוכר. אני הייתי מסתכלת עליו, מתאמצת לא להמשיך לפוצץ אותו ומדברת.
הוא היה אוכל ומנסה לענות ביותר מהברות. זה היה מצחיק. בסוף הוא היה מתאפס והיינו מדברים קצת.
היה מאוד כיף לדבר איתו, כמו שהיה מאוד כיף להכאיב לו.
המבט המיוסר/נהנה שלו היה מלא שכבות. היה לי המון על מה להסתכל וכמעט הכל היה כל כך יפה.
