על הקצה

אני סיר עם מכסה שמאס בתבשיל, מאס במרק, מרק הוניל.

אחרי שבוע מטורף בלי זמן לנשום, סוף כל סוף קברתי את הערלה מהברית... בעציץ
זה הקטן גדול יהיה.
זה הקטן (הבולבול) גדול יהיה.
זה הקטן (העציץ) גדול יהיה.

אמא שלך נפלה ושברה את הרגל.
עכשיו היא אצלנו שוכנת בחדר העבודה.
צריך למצוא לה כמה שיותר מהר בית הבראה
כי כל רגע שהיא פה, מחוויר לי איך עם השנים את הולכת ונהפכת להיות חמותי שלי...

דודה מאניה, מפולניה פתחה מרקיה.
כתבה בחגיגיות שלט, תלתה מסמר מעל הדלת,
הוסיפה אייקונים מקפצים, פונטים צבעוניים, קטעים משירים, ואיפהשהו בקטן, בפינה, איפה שלא באמת רואים, תמונות של פיות (והרי ידוע שפיות אינן באמת נראות). קינחה ועיטרה בפונט סטייל H1 "המרקיה של מאניה".
וכל זאת לאחר שכתבה בבירור:


טבחית כנה, רגישה,חושבת, מרגישה. לא מעונינת בפניות, לא עונה להודעות. פניות בסגנון של "היי" לא ייענו (תהיו יצירתיים). מחוץ לתחום לאנשים טיפשים , נשואים, כאלה שלא יודעים שהם שולטים (אבל באמת שולטים) בכף במזלג ובאמנות אחיזת התפריט כהלכה. אם "סבבה" ו "אחלה" ו "סוף" על נגזרותיהם הם חלק מאוצר המילים שלך, גם שיחה עם המלצרית אינה אפשרית.
סוטים ושאר מיני חלאות שמזיינים ת'שכל - הביתה. אם המלצרית לא ניגשת או עונה להודעה הראשונה סימן שגם לא תענה להודעה החמישית, אז אל תטרחו להציק יותר מדי. אה... וגם מים לא תקבלו, כי לא הוכחתם שאתם ראויים


עמדה מאניה, חיככה ידיה בהנאה והיתה בטוחה שיש לה מסעדה לתפארת.
העיד על כך בראש ובראשונה, מבקר המסעדות, חפרפור סעדון שלא היה רשאי להיכנס, ועימו כל התור הארוך והקבוע שהתארך עד לקצה הרחוב.
מאניה היתה מאושרת... המטבח מעולם לא התלכלך, היא לא עבדה קשה מדי, וכל ערב, בדיוק באותה שעה, התור התפזר שעה שסגרה את המרקיה.
שוכני התור פיתחו לעצמם, עם הזמן, ועם עצמם שפה ומנהגים חדשים.
וכשהיו באמת רעבים, הלכו למסעדה של פאניה ממול, אגב, שרמוטה ללא חת, אחלה בחורה :)

הקופאית בסופרפארם עושה עיניים... בסה"כ רוצה לדחוף עוד שישית מים.

הפסיכולוגית שלך אומרת שהצורך שלי בשליטה אבסולוטית נובעת מהעובדה, שלא יכולתי לשלוט בגורלי בילדות.
האבחנה אמנם שטחית אך נכונה באופן מחמיץ לב.
בסופו של יום, אני ילד, שצמח, התקרח, רכש השכלה וידע רב, ומאן להתבגר.
ילד שמסתכל בעינים גדולות ועצובות / לעיתים כעוסות, ולא מוכן לקבל לא או ויכוח כתשובה.

היום התקימה הברית (לא להיט!!)
יש הנוהגים להלביש את הרך הנימול בבגדי ילדה, על מנת לבלבל את לילית מלכת השדים המיתולוגית, מלחטוף את נשמתו.
אני מאחל לך, שיכפול קטן שלי, שלא תלבש בגדי ילדה/אישה ושלא יפקדו אותך שדים מעולם.
אותי בכל אופן, השדים מעולם לא עזבו.

הפסיכולוגית שלך אומרת שהצורך שלי בשליטה אבסולוטית נובעת מהעובדה שלא יכולתי לשלוט בגורלי בילדות. האבחנה אמנם שטחית אך נכונה בצורה מחמיצת לב.
בסופו של יום, אני ילד קטן, שצמח ותקרח, רכש השכלה וידע רב ומעולם לא התבגר.
ילד שמסתכל בעינים גדולות ועצובות / לעיתים כעוסות, ולא מוכן לקבל לא או ויכוח כתשובה.

ביום שלישי הבא - הברית לרך הנולד.
לא מתרגש, לא נפעם, סתם עצוב, סתם נטול חגיגיות ואנרגיות.
זו לא האקט של החיתוך שמוריד לי את האנרגיות, זו לא הגבריות המורשת שנגדעת בהחלקת הסכין.
זה אני זה, לא אתה, שיכפול שלי. זה אני שהולך ומתפוגג במקום להתמוגג ורק אלהים יודע למה, אם הוא לא במקרה קשור לאיזה סד עינוים בקצה הגלקסיה.

הסתכלתי על החזה של פקידת הויזה בשגרירות (אך, זה כואב...) והיא בתמורה שלחה אותי להביא קורות חיים (אך, גם זה כואב...).