יש אקסית מיתולוגית.
ויש אהבה מיתולוגית.
עם הראשונה אפשר לשכב, אפשר להיות מוזמן לחתונה שלה, או לא לדעת בכלל איפה היא עכשיו.
מה עושים עם השנייה, אין לי מושג.
את דנה אהבתי.
מה אהבתי אצלה.
את זה:
זה היה, אני חושב ,אחרי שדיברנו פעם או פעמיים.
יום שישי, ישבתי אחרי ארוחה אצל ההורים בת"א.
צלצלתי אליה, רציתי להציע לה להיפגש.
היא הייתה בב"ש, אצל חברה בקיבוץ חצרים.
איזו דרךהיא באמת ארוכה לגבר שרוצה אישה?
אני לא יודע, אבל זה בטח רחוק יותר מבאר שבע.
ישבנו על כיסאות בחצר בין הבתים של הקיבוץ הדרומי הזה. דנה ישנה בחדר שאירגנה לה חברה שלה, תפסה את מקומו של חייל שנשאר שבת. והנה אני , והנה היא, ונסעתי עד כאן. ודיברנו, ומצאנו חן אחד בעיניי השני, ויש את כל הלילה ויש את המיטה ויש כבר משהו בעיניים.
באיזשהו שלב הרגשתי שהיא נבוכה מאד ,בוא נאמר...הבנתי שהיא רוצה, הרגשתי שהיא רוצה. אבל היה שם איזה משהו שלא יכולתי לשים עליו את האצבע, מין עננה של ייאוש שריחפה מעליה גם כשהיה ברור שיש פה משהו שכניראה הולך ללוות אותנו לא מעט זמן. מה לא מעט זמן? הייתה שם קשת ענקית של תיקווה.
אבל גם ענן שלא שייך.
הייתה לי תחושה לגבי הדבר שמטריד אותה.
ואם אני יכול לנסות להעיז ולומר מה אהבתי אצלה, זה האיפוק הסגפני, והחוזק המנטאלי המחריד שעומד מאחורי האישה הזאת, למרות הכל .
זה גבירותי ורבותי , קטע בשיחה ביננו,בחצר בין שני בתים בקיבוץ חצרים.
לפני שלוש שנים.
- "עם כמה גברים שכבת?, לא יותר מידי אני מנחש".
- "עם כמה אתה חושב"?
- "שלושה....."
- "פחות"
-"שניים?"
-"פחות"
- "שכבת רק עם אחד?"
- "פחות"
לפני 18 שנים. 11 ביוני 2006 בשעה 22:33
