לפני 17 שנים. 19 באוגוסט 2007 בשעה 8:45
למעבר למוד של עשיה...
מחודשת,
אחרי שבוע של ליווי
ועוד שבוע של חופש
ועכשיו
הגיע הזמן
כנגד כל הסיכויים.
la mia passione
את כל חיי ביליתי במסכה של ונילית. בחרתי בקפידה שולטים שלא יודעים שהם כאלו. בשלה לתת לדברים את השמות הנכונים... ולפצוח במסע....לפני 17 שנים. 19 באוגוסט 2007 בשעה 7:50
טפו טפו טפו
חמסה חמסה.
כי הרי חטפתי איומים באשר לשלומם של הפיצפונים.
לפני 17 שנים. 14 באוגוסט 2007 בשעה 8:19
לא לשכוח להאכיל את הדגים
לא לשכוח להאכיל את הדגים
לא לשכוח להאכיל את הדגים
לא לשכוח להאכיל את הדגים
לא לשכוח להאכיל את הדגים
(יש אולי שירות תזכורות כזה???)
לפני 17 שנים. 14 באוגוסט 2007 בשעה 8:15
ופתאום יש לי איזה צורך עז כזה
להוציא את המסור החשמלי מהארון בחוץ.
לקצוץ כמה ענפים יבשים שמכערים פה את הגינה.
מה קורה לי?
אני מתחילה להפחיד את עצמי...
הצילו!!!
לפני 17 שנים. 13 באוגוסט 2007 בשעה 10:41
היום אני הולכת לאיבוד
לא מוצאת את עצמי
לא מתקדמת לשום מקום.
הצילו!!!
לפני 17 שנים. 13 באוגוסט 2007 בשעה 9:01
שוחים להם בתוך כד מי עדן
באמצע הסלון שלי
משחקים
משתוללים
ובסך הכל מדגימים
כמה חלל די קטן
יכול להיות מקור אושר
די גדול.
לפני 17 שנים. 13 באוגוסט 2007 בשעה 7:57
רכה כזו?
לא תמיד.
זורמת ככה?
לא תמיד.
קשה ומרגיזה, כזו,
לפעמים.
אבל, בכל זאת,
אהבה.
לפני 17 שנים. 11 באוגוסט 2007 בשעה 15:49
כי אם מישהו היה אומר לי לפני כמה ימים
שהשבט יהיה שבט,
ושיהיה לי עצוב,
כי השבט נפרד לו לכמה זמן,
לא בטוח שהייתי מאמינה.
אבל היום,
כשזה כבר ככה קרוב,
ויש אוירה כזו של פיוס באויר,
ואחרי ארוחת צהרים טעימה וגיבושונית,
נורא לא מתאים לי
וקצת עצוב לי בלב.
לפני 17 שנים. 10 באוגוסט 2007 בשעה 11:41
אמא שלי אמרה לי ככה,
תוך כדי שיחה על אח שלי
"זה לא לחץ, זה יסודיות וזה הוא קיבל מאבא,
את הרבה יותר דומה לאבא,
חוץ מזה שאת מעופפת.
את זה את קיבלת מסבתא.
אמא, לפעמים אני נראית מעופפת
אבל אני? מעופפת?
לא לא, אם היית באמת מעופפת לא היית מגיעה לאן שהגעת.
חוץ מזה להיות מעופפת זה תכונה נהדרת.
ככה אפשר להגיע לכל מני מקומות.
רק אני תמיד אומרת שצריך גם חוט"
?????????????????????????
הכל מאהבה.
נ.ב.
לפעמים נדמה לי שהיא לא בטוחה שקיבלתי איזהשהו משהו ממנה :-)
לפני 17 שנים. 10 באוגוסט 2007 בשעה 6:12
שיחת בוקר עם חבר במסנגר, גרמה לי להרגיש, שיחסי הכוחות בינינו השתנו לגמרי בשנה האחרונה. שיעמם לי. עייפתי מהשיפוטיות. עייפתי מהחזרה על דברים ששמעתי בעבר. הרגשתי איזו מידה של ריחוק איפה שפעם היתה המון קירבה.
וחשבתי שבעצם, לא רק איתו ככה. עם עוד שני חברים ממש ממש טובים שלי.
מרגיש לי כאילו שלושתם הישתנו לי מול העיניים. מכירה את שלושתם ממש אבל ממש טוב. אז הם היו מצליחים למלא אותי בהיתרגשות ועונג. מוטיבציה וכוח. היום ממש אבל ממש לא. הם פחות ופחות מעניינים לי. מסתכלת ורואה איך הם כלואים בחיים שלהם.
ובעצם, כשמרימה את המבט רואה שזה לא רק זה. זה הרבה יותר מזה. זה מקומות עבודה שלא עושים לי את זה היום. אפילו לקחתי את עצמי ביד והלכנו לראיון עבודה רק בשביל לבדוק. ולא עשה לי חשק בכלל. הרגיש כל כך לא במקום.
ומרגישה שקצת עצוב לי מכל זה. ככה לחץ כזה קטן בחזה, ואיזה סוגשל געגוע למקום ההוא. שמילא אותי ככה. מזהה גם איזו נימה של פחד. מה זה הדבר הזה שהלך לי לאיבוד. וכשעוקבת אחרי ההרגשה הזו, מוצאת שבהמשך של ההרגשה הזו יש מן חלל כזה, שנפתח ורוצה למלא בכיף וחברות ועונג, חדשים, ואחרים.
ואולי, בעצם, זו אני שהישתניתי, בשנה הזו. המון דברים חדשים קורים אצלי, ממלאים אותי כל כך, שלפעמים קצת קשה לעכל. כל כך הרבה, שלא יכול להיות שלא השתניתי. יכול להיות שאני פוחדת מהשינוי הזה? יכול להיות שאני מרגישה שהעוגנים הישנים, טובים או לא טובים, כבר לא עוגנים אותי? נורא מפחיד ככה בלי העוגנים המוכרים שלי. ואללה מפחיד. והחדשים מרגישים יותר כמו ללכת על הקצה... לפחות מנקודת המבט של הבוקר הזה. ורוב הזמן, לא מפחדת בכלל. אבל הבוקר הזה, מסתכלת קצת פנימה. מוציאה את הפחד מהמגירה שלו ומשחקת איתו קצת. מאווררת אותו. מבררת לעצמי איזה כוח יש לו עלי.
ורואה שהשתניתי, כן. השתניתי, אבל עד כדי כך?