לפני 17 שנים. 9 בספטמבר 2007 בשעה 8:11
עדין כזה ולא מחייב
פה בגינה שלי
היום
la mia passione
את כל חיי ביליתי במסכה של ונילית. בחרתי בקפידה שולטים שלא יודעים שהם כאלו. בשלה לתת לדברים את השמות הנכונים... ולפצוח במסע....לפני 17 שנים. 2 בספטמבר 2007 בשעה 11:18
קטפתי את האבטיח הראשון.
לפני 17 שנים. 26 באוגוסט 2007 בשעה 6:12
מקיפים אותי מכל עבר...
הפיה הקטנה עושה כל מה שהיא יכולה כדי לקרוע אותם מעלי.
ואני, אני מרגישה שהם חדרו פנימה...
היכו שורש..
לפני 17 שנים. 25 באוגוסט 2007 בשעה 20:15
מאז שהופעת אצלי בחיים.
כמעט שנה.
מהתקופה הקאוטית ההיא.
הכנסת בי סדר.
נתת לי עוגן.
הבאת סערה
להשקיט ולהרגיע.
ומה הלאה?
לפני 17 שנים. 25 באוגוסט 2007 בשעה 8:38
העברתי צמחים ממקום למקום.
ואז קיבלתי החלטה לגרף את העלים של הבמבוק
מהחצר האחורית.
סיימתי עם ערימה גדולה באמצע...
כל כך גדולה שכמעט התיאשתי.
חשבתי
חשבתי
חשבתי
(אולי פחות מדי...)
והלכתי להביא חבילת גפרורים.
היה צריך שניים.
ואני, עם מגרפה וצינור
מנהלת את המדורה הזו.
איזה עונג לראות אותם עולים באש.
נעלמים לאבק...
יאממייי...
זהו.
מספיק התעמלות לבוקר אחד.
לפני 17 שנים. 20 באוגוסט 2007 בשעה 13:17
שתכף אני ארדם.
לפני 17 שנים. 20 באוגוסט 2007 בשעה 13:16
בהיר כזה
מרגיע כזה
ניגוד כזה
לכל הסערות שלי
וכל פעם שמחה לי מחדש
שככה הוא.
והוצאתי היום שתי תמונות שחיכו לתורן כבר שנתיים.
כתמי צבע כאלו.
מסתכלת עליהן
מחייכת לי מבפנים
ומרגישה
בבית.
לפני 17 שנים. 20 באוגוסט 2007 בשעה 13:14
האמת שיותר נכון להגיד
שסופ החופש...
מתקרב לו...
הכל כל כך עצל באיזשהו אופן.
ויחד עם זאת
דברים נופלים למקומם
לאט לאט ככה.
ועוד מעט
עוד מעט
האנרגיות יחזרו
למסלולן...
לפני 17 שנים. 19 באוגוסט 2007 בשעה 14:48
פעם כתבתי פה הגיג עלאהבה
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=66764&blog_id=24206
מתוך שאלה מה יקרה לאהבה המסויימת הזו ומה יקרה אחריה.
וקשקוראת את ההגיג הזה, חושבת לי שהייתי מאוד עסוקה אז במה שיבוא אחריה.
מהרהרת בו בהגיג הזה מדי פעם.
וחושבת לעצמי, שהאהבות שלי ברובן, היו שביל בתוך דרך. היתה אהבה עצומה, ועוד אחת ועוד אחת...
ויש יסוד סביר להניח שכשאחת תלך, תבוא אחרת.
ובפנים יש לי איזה אידיאל של אהבה גדולה מהחיים. של החצי השני...
ומה יש לנו כאן? סוג של התמודדות? ויתור?
יש דבר כזה אהבה גדולה מהחיים? חצי השני? או שקטע של הדרך שעושים ביחד, כשמתאים.
בנקודת המבט הזו, בעצם יש לי שם בפנים אופטימיות ומקום לשמוח על מה שעוד מזומן. מה שהכי יתאים לי אז...
מצד שני יש עצוב בהגיג הזה... מציאות מול אידיאל.
איזה כעס על זה שמה שמתאים לי היום לא יתאים אז.
מוצאת את עצמי מדמיינת אותו... את האידיאל הזה... רוצה אותו וחושקת בו...
ומסתכלת פנימה ושאלת - באמת????
המממ...
לפני 17 שנים. 19 באוגוסט 2007 בשעה 13:48
בשביל להוציא אתהמסור החשמלי ולנסר כמה ענפים מיובשים?
האמת שדי בא לי קהל להופעה כזו
עם מוזיקה דראמטית כנדרש.
בירה קפואה.
וקצת מחיאות כפיים נרגשות.
נו באמת. לא הגזמתי בכלל.