|
|
|
הסתיימה עכשיו
ואוו
התרתי את הרסן
ורבתי.
בלי חשבון
על כלום.
פעם ראשונה בחיי.
לא עצרתי אף מילה.
להיפך. הגברתי את הווליום קצת יותר.
וכשכל הכל יצא
הבפנים שלי הרגיש כל כך נקי.
כמו חדש.
רגיעה נחתה עלי,
קצת כמו אחרי אורגזמה ענקית.
לא יאמן.
איזה כיף.
שכבר הרבה זמן לא כתבתי עליך.
לא כתבתי עלינו.
על האהבה שלנו.
על הביחד שלנו.
על מה שעובד בינינו. רק על מה שלא...
ואתה, אתה שם. כל הזמן.
אף אחד לא לימד אותי,
למדתי לבד.
לפעמים עד כדי הצורך לברוא את העולם שלי במו ידי,
כל פעם מחדש,
כשאיזה אמת בסיסית
התגלתה לי בתור גבול שקיים
בתוך הנפש שלי, בלבד.
ומודה על שהיה לי הכוח,
לראות, ולברוא... ולהמשיך.
ומודה, על שהיתה לי הנכונות לבדוק.
אוספת לי ניצוצות
של שמחה
דוקא ביום העצוב הזה.
מפזרת אותם כאן מסביבי
על השטיח
כמו נרות קטנים.
ורק שתינו כאן
הפייה שלי, ואני.
והיא מפזרת עלי מאבק הפיות שלה.
ואנחנו שתינו זוהרות לנו כאן, בשלווה.
מנסה לפרוח לי בלב
מרגישה אותו
רוצה לצאת
ולהקיף אותי.
בעדינות אין קץ.
לא מרגישה את הצורך לברוח - כמו פעם.
מרגישה הרבה יותר מוכנה - פשוט ללכת הלאה.
חצי שנה.
מבשילה לאיטי
לתוך העולם הזה
מקבלת אותו
כחלק ממני.
מבינה קצת יותר - את עצמי...
את העבר שלי.
מבינה שיש כמה דברים
שבלעדיהם לא אצליח למלא את החללים שם בפנים...
מתחילה לצייר
את העתיד.
אני כל כך רגישה
שיודעת בפנים שמזג האויר השתנה
בלי לראות
בלי לדבר
ובלי להיות ממש קרוב
ויש פעמים
שפשוט אובדת עצות
איך להתמודד.
נכנסת לי למן שיתוק כזה
מחכה.
לפעמים מרגישה את הרגשות של האחר
כאילו היו שלי
ולוקח לי זמן להבדיל
שבכלל לא שלי.
והם משתלטים עלי
וכל כך קשים לי
ומשתקים אותי
ולא מאפשרים לי לזוז.
ומחפשת את הדרך
להפריד אותם
ולמצוא - אותי.
הנדנדה הזו שלי ושלך
שוברת לי את הלב.
כן.
לוקחת ללב.
לוקחת אותך ללב.
מאיך שהיית שם איתי
ברגעים הכי קשים
כשהכי כאב להמשיך הלאה.
בלי למצמץ
היית שם איתי,
לגמרי.
