|
|
|
מהיכולת הזו ללכת קדימה.
איך מה שהיה כל כך חשוב,
ונגמר,
מתחיל להיטשטש...
כל כך מהר...
רגל אחת עדיין שם,
במקום המיטשטש ההוא,
והרגל השניה כבר בשביל החדש.
מתרגשת לי מכל פסיעה...
בקצב שלי.
במקום שלי.
בדרך שלי.
נעיםםםםם.
לא פשוט,
אבל נעיםםםם.
מעבדות לחירות.
עם לב קצת דאוג.
והמון תקווה
להיתחדשות.
וזמן טוב לבדוק את החרב שלי.
פחחחדד אלוהים.
פתאום נורא בא לי לצאת ממצריים
מבית עבדים
לחופש.
וכשאני ערה בחמש בבוקר
הצורך הזה מקבל משמעות חדשה.
כשאני מספרת מה מציק לי,
ישר מספרים לי
למה אני לא בסדר???? וישר מזכירים לי חס וחלילה שלא אשכח שגם אני לפעמים מציקה לאחרים.
לממההה?
למההה אי אפשר להגיד
רק נכון. זה באמת לא נעים, אבל אולי לא חשוב כמו שזה נראה לך כרגע?
כל כך חסר לי איזה אוברדוס של הכלה. בלי שיפוט. בלי לנסות לתקן. בלי...
כאילו מישהו קילף לי את כל הקליפות
וכל העצבים חשופים.
כל מה שנוגע לי בנפש מוגבר ומהדהד.
כל נגיעה בנפש
לוקוחת אותי למחוזות לא כל כך מוסברים.
המון רפלקסים.
ההרמוניה מסתתרת.
ואין לי שקט. בכלל.
די בא לי להתחלק לי
לכמה נשים
בראש דומית אסרטיבית שתנהל את כולן
על הכתף שלה, אחת קטנטונת שתספוג את כל הצער הפחדים והכאב, כמו זו שאני קושרת היום על החזה שלי בחיבוק
אחת סקסית, משועשעת ומשעשעת. כזו שכיף איתה כל הזמן.
לא פחות חשוב, סאבית, שתהיה אחראית לסדר וניקיון, שתישאר בבית לשמור על הילדים והכי חשוב שהיא תמיד תהיה אשמה בהכל
ואז אני אוכל פשוט להיות פיה...
שאני אוציא אותה את הילדה הקטנה הזו לטיול
במנשא קטן כזה, תלויה לי על הכתף,
ואחבק אותה המון
כמו שמגיע לה.
בסערת הפחד הזו
ורוצה להזיז אותה הצידה
ועדיין לא מצאתי איך...
לפעמים היא מסתתרת, ולפעמים
מרגישה אותה מכווצת לי את הכתפיים...
אווףףףף... קשה....
אני אמצא את העוז לכתוב על כל הנשים במשפחה שלי. (מהצד של אבא כמובן)
סבתי הפרועה זיכרונה לברכה,
נפטרה בבוקר של פסח.
עברנו אצלה, בדרך לסדר.
פתחנו את הדלת, נורא בשקט.
היא ישנה לה
שנת אופיום,
שנת ישרים.
ובבוקר למחרת,
היא כבר לא היתה.
ואני זוכרת אותה בגעגוע.
כל שנה, כל השנה.
ומשתפת אותה בליבי, בכל מני דברים, שבדרך כלל רובנו לא נוהגים לשתף, אף אחד...
