la mia passione

ויש לי צורך

לשבור את הכלים

ולהפסיק לשחק לפי הכללים

כי הכללים

לא

עוזרים לי

בכלל.

לגלות

שיודעת

גם לכעוס

וגם לכעוס

וגם לכעוס

וגם להרגיז

וגם לבקר

וגם להיות קשוחה.

כן כן

זאת אני.

לא יאמן.

בכלל.

מדי פעם עולה לה שאלה על העבר (שלי)

ולא רוצה,

לא רוצה לחזור לשם.

כי אני פה.

והעבר שלי, ורק שלי.

ולא שפיט. בכלל.

ולא תמיד מתאים,

גם לי,

להיזכר.

והאמת,

זה קצת מרגיז, כשלא רוצה, ומתעקשים.

כי הוא שלי ורק שלי,

ולא של אף אחד אחר.

בא לי

לצבוע את הפנים

בצבעי מלחמה...

ללבוש שמלה,

עם מחשוף.

מגפיים גבוהים,

לצחצח את החרב...

ולצאת למלחמה.

פשוט כי בא לי...

לשנות

וזה מוזר

כשאני אחרת

לסביבה

הקרובה

כשפתאום

לא הכל קל

לא הכל חלק

לא הכל זמין

ולא הכל אותו דבר... בכלל...

ושמה לב

שעדין לא שב אלי הצורך

לקחת אחריות

על הצרכים והכאב של כל מי שסביבי

פתאום יכולה להבדיל

איפה בעצם

זה לא אני

ולא אחראית בכלל.


יכולה להבין

יכולה להזדהות

יכולה לעזור,

ואם לא רוצה לעזור

אז לא.


ושהזמן שלי

והכישרון שלי

שווים לגמרי.


איזה תגלית זה, לדעת להבדיל,

איפה זה לא צורך שלי, בכלל.


ואיפה הייתי כל הזמן?

אתמול

גדלתי פתאום

ותפסתי

יותר מקום

בעולם

ובכלל

דרשתי התחשבות

והסברתי

בדיוק מה רוצה

עשיתי סקנדלים

ופרובוקציות

ואיזה פלא

פתאום

קיבלתי.

בדיוק את מה שרציתי.

וכשחושבת על זה,

זה עדיין נראה לי קצת מוזר.

אתמול

פתאום הזכירו לי אותך

סיפרו לי עליך

בלי לדעת

שאני אני

ואתה אתה

ואיפה המקום

שהיינו בו ביחד.


וישבתי שם

והקשבתי לעצמי

ודיברתי עליך

אפילו עם קצת אמפטיה

והקשבתי

עם המון סקרנות

לשמוע

איך נראית

בעיניים של מישהו אחר...

והרגשתי כמעט כאילו אני איפושהו שם מחוץ לגוף שלי

ופתאום הרגשתי

את העומק

של הזמן

שעבר

מאז.

מקשיבה

ובוחנת

אותי

ומקשיבה...

מן יום אחרון כזה של חורף

ונעימה לי כל כך

הקרירות הזו

והירוק הזה

וההתעטפות הזו

המלטפת

לפעמים מרגיש לי

שחיה על חרבי

שזה אני ואני ואני

שם בחזית

ואין אף אחד אחר

שיגן

ויקח

ויעשה

במקומי

ובשבילי.