la mia passione

שלא כל כך קל לוותר עלי.

חזרת

ולקחת

אותי

אליך.

באהבה

עצומה כל כך

עד שהמסת

אותי

לגמרי.

וגם עצוב.

אבל משום מה

הכאב הזה

לא ממש נראה

בפוסט.

שבעה חודשים כמעט

אהבתי אותך.

ואז נגמר.

פתאום ככה... נזל לי מבין האצבעות.

עוד לא מבינה לגמרי למה

ולא בטוחה שככה קרה ביום אחד.

אבל זהו.

נגמר.

חופש,

והלאה.

אביך כזה

ואני,

חמושה בגינס וטישירט

ופיונת קטנטנה,

יוצאת לי לדרכים.

לגמרי

עובר על כוחותינו.

הכל מרגיש כמו מלחמה...

מאלף ועד תו.

ודוקא בא לי זר פרחים

ופינוקים

אבל מה לעשות

כנראה כשנורא צריך

זה לא בדיוק קורה...

רק כשקצת מתפנים...

ומתחזקים...

ולא צריכים כלום...

הכל קורה...

יושבת וחושבת

לי

על הרשימה

ונראה לי

שלא הייתי ממש משתעממת.

ויחד עם זה

נורא כיף לי איתך.

ואוהבת

את הביחד הזה.

והאמת שנורא בא לי ככה

לשבת על כף המאזניים

ולהתנדנד לי...

לכאן...

ולכאן...

לכאן...

ולכאן...

יושבות לי על כף המאזניים.

והמאזניים מתנדנדות להן

פעם לכאן

ופעם לכאן

ואז

באה לה האהבה

ומתיישבת...

ותמיד תמיד מטה לה את הכף.

עובר על כוחותינו.

מן מזג אויר חורפי כזה.

ריב ללא ריב.

דיון ללא דיון.

רגשות מוזרים כאלה.

רגשות שמחפשים את מקומם.

ומשתדלת - הפעם - להשאיר את החארטה בחוץ.

בלילה בלילה

במיטה החמה

בתוך החיבוק שלך.


אתה ואני

בארץ רחוקה

ישנים לנו

ופתאום הוא

נכנס למיטה

וישן לו

איתנו


ואני שם, בחלום, לא מבינה

מאיפה הוא בא

ואני לא הזמנתי בכלל

ובטח לא אתה.

ושמחתי לפגוש

ולא הבנתי בכלל

מה הוא עושה שם איתנו במיטה...

ולא ממש רציתי אותו שם.

והלכתי איתו ודיברתי איתו

ובסוף הוא הבין שלא ממש רצוי, והלך...


ועד שחזרתי גם ההוא הלך...

כועס עלי

שההוא בכלל בא למיטה...

ומה הוא עשה שם ולמה ואיך...

והלך.


ומצאתי את עצמי

הולכת לבקר את אמא שלי,

עם מישהו שלישי בכלל.

זר, חדש, לא מוכר...

מאושרת עד הגג...


ויודעת

שעם כל האהבה,

יש דברים

בינך לביני

שמקבלת

בלי לטפל

ואולי,

הגיע הזמן...


א ה ב ה