|
|
|
ולקחת אותי
אליך חזרה.
כמו שרק אתה יודע.
אבל אני כמו שאני
כמו לוליין על חבל
תמיד אחרת
אף פעם לא נשארת
בדיוק באותו מקום.
אוף...
אני כבר מכירה אותי
וגם יודעת שזה ככה
ויודעת
שכל הרגשות הם שם
רק התחפרו קצת,
והם, לאט לאט
מסתדרים להם
ומתכרבלים להם,
בלב,
בחזרה.
אני יודעת בדיוק מה הפסדנו
בדיוק מה היה יכול להיות
בדיוק איפה הייתי רוצה להיות
איתך
אז
אבל
לא היינו
ולא אחזור
לשם יותר
אפילו לא
כדי לבדוק
כי העבר - עבר.
והעתיד, כבר לא קשור אליך. בכלל בכלל לא.
הבטן שלי מתהפכת
ושם דבר לא במקומו
כל מה שאוהבת מרגיז
וכל מה שמרגיז
אוהב
בקיצור
עולם הפוך
Your friends will know you better in the first minute you meet than your acquaintances will know you in a thousand years.
Richard Bach
" from "Illusions, The Adventures of a Reluctant Messiah
היום יומולדת.
ומפאת יוםהולדתי הקרב והולך ואי חידושו של רישיון הנהיגה שלי
נאלצתי, למרות מצבי הבריאותי הרעוע משהו, לסור למשרד הרישוי.
היה שם פרק של ארץ נהדרת בשידור חי.
פשוט לא יאמן. שווה ללכת. למי שיש שעה פנויה.
דמיינו לעצמכם:
תור אחד "רגיל" עם מספרים
ותור אחד "מהיר" בלי מספרים
מה נהיה? תור אחד מהיר ארוך נורא עם בלאגן...
ותור אחד עם מספרים, קצר נורא, ששמה באמת שום דבר לא זז.
צעקות. כמעט מכות.
"אני הולך רגע לבנק - תשמור לי"
חלוקת מספרים של מי שהצליח לצאת מהתור המהיר ולא צריך את המספר שלו
טלויזיה בצד שלא עובדת וכל 10 דקות מישהו אחר מנסה להפעיל.
פשוט ארץ נהדרת...
שווה, מה זה שווה. ההצגה הכי טובה בעיר.
לשחות
בתוך סיר חמים
של מרק עוף
בין הכרעיים
ותפוחי האדמה
להיזהר לא להסתבך בפטרוזילה,
לנוח קצת על איזה נתח של כרובית.
נראה לי
שזה יבריח את כל הוירוסים
לנצח.
אמא של אבא
היתה אישה מדהימה. מרתקת.
עם שמחת חיים בלתי נגמרת.
ים של צחוק.
תמיד בדרך לאיזה סמינר, ללמוד עוד משהו,
לאופרה בתל אביב,
איזה טיול,
שבת בבוקר בבית כנסת, לומדת יהדות, אישה יחידה בין הגברים.
משחק קלפים של יום ששי.
היא הלכה כל כך מהר שתמיד רצתי אחריה...
תחרויות שחייה, כמה שנים לקח לי לנצח...
הבוקר ההוא בחרמון, שבגיל 65 היא עלתה על מגלשיים אחרי 30 שנה, ופשוט גלשה...
אני גם זוכרת עדת מעריצים שליוותה אותה עד יומה האחרון.
היא חיה
את החיים שלה
עד תומם.
תמיד, בכל מצב.
והיום
אני כל כך מתגעגעת
לאיזה שיחה איתה.
כוס קפה על הטיילת
הצגה טובה.
זכיתי.
וכל כך הייתי רוצה לחלוק איתה את מי שאני ומה שאני, ואיזה מקום עצום יש לה בחיי.
יש רק בנאדם אחד בעולם הזה
שיכול להזכיר לי שיש בעולם כדורים נגד ההצטננות,
ובמשפט הבא להגיד
"את יודעת שזה לא טוב לקחת יותר מדי"
נו,
מי זה כבר יכול להיות?
כמובן. האמא הפרטית שלי.
שדואגת לילדה החולה שלה
שנמצאת כל כך רחוק ממנה.
והיא שם ואני פה...
והיא כל כך, אבל כל כך רוצה לעזור...
ואני פה במיטה, משחקת מחבואים עם הוירוסים,
וליידי שתי קופסאות אפורות מעוצבות
עם נעליים מקסימות
ואחרי האקמול
נורא בא לי להוציא אותן מהקופסא
ולעשות סיבוב בבית,
ככה בלי בגדים,
רק עם נעלים,
אדומות.
אולי לנמנם איתן קצת כאן במיטה.
ואני מזכירה לעצמי שלמרות שהמתנה כבר כאן,
היומולדת, רק כמעט...
אוף... כמה שאני קשה עם עצמי.
וכמה בא לי לגנוב כמה דקות עם הנעליים.
אוףףף...
