לפני 17 שנים. 28 בפברואר 2007 בשעה 8:46
איזו המצאה גאונית
מחייה אותי כל פעם מחדש במצבים קשים.
וכמעט כיף לי במיטה שלי.
עוד אקמול אחד ואני אתחיל להאמין שההתקררות הזו זה סתם תירוץ להרשות לעצמי יום שלם של חופש.
la mia passione
את כל חיי ביליתי במסכה של ונילית. בחרתי בקפידה שולטים שלא יודעים שהם כאלו. בשלה לתת לדברים את השמות הנכונים... ולפצוח במסע....לפני 17 שנים. 28 בפברואר 2007 בשעה 5:59
תקפו אותי
קשרו אותי למיטה
ועושים בי כרצונם
אני נאבקת
מנסה להטביע אותם בהמון תה
להפחיד אותם עם תרופות אליל
להעמיד פנים שאני בחופש כיפי במיטה
ובעיקר לא ללכת לאיבוד בערימת הטישואים הענקית הזו שנוצרה פתאום יש מאין.
ואין לי ברירה אלא לנצח ומייד כי לא לא ולא מסכימה להיות חולה ביומולדת.
לפני 17 שנים. 27 בפברואר 2007 בשעה 14:00
שני זוגות נעלים
מדהימים
אחד אדום
ואחד שחור
עם עקב שלא נגמר...
מתנה ממני
אלי
ליום הולדתי
הקרב.
P.S.
א. למרות שזה נורא נעים, זה לא בדיוק פטיש, אבל זאת אהבה גדולה...
ב. יש איזו שמלה מקסימה שבדיוק אתמול בערב, חשבתי שחסר לה זוג נעלים אדומות...
לפני 17 שנים. 27 בפברואר 2007 בשעה 7:31
מתפנקת במיטה
וממש ממש לא רצה
להתחיל את היום הזה.
קצת כוח רצון, באמת.
מה נהיה?
לפני 17 שנים. 27 בפברואר 2007 בשעה 6:46
עד שתחזור
וישבתי לי אתמול בערב עם חבר
בהופעה מקסימה בבאר קטן וצפוף
שקעתי לי במוזיקה
והרגשתי כל כך מבורכת
בכל מני דרכים
והתגעגתי כל כך
אליך
והרגשתי את הידים שלך מסביבי
ואת הנשיקות שלך
בתוך הנשיקות שלי.
ואז ככה כשישבתי וחשבתי עליך, שמה בתוך המוזיקה הזו,
הגיע לו סמס קטן ממך.
וסיפר לי
שהמרחק הפיזי, לפעמים, אין לו שום חשיבות.
לפני 17 שנים. 25 בפברואר 2007 בשעה 10:44
זה בעצם
המקום שמחפשת לי
התמסרות כזו
במקום
שידע לקבל אותה
ואצל מי
שיהנה ממנה
כי לא נראה לי
שכל אחד יכול.
לפני 17 שנים. 25 בפברואר 2007 בשעה 6:48
זורמת לה כנגד הנהר
לפעמים צוללת לה למטה, אל החשכה, הקור... איפה שיש רק סלעים וחול..
ולפעמים מתפתה לעלות לחמימות למעלה, לטעום ניצוצות בכחול-זהוב.
כל פעם אחרת.
מחליפה צבעים
צורות
מתמזגת
לפעמים עוצרת, מתפנקת לה קצת זמן באיזו בריכה כחולה, משתעשעת במפל,
או מוצאת את עצמה נאבקת בכל מני זרמים,
ולא תמיד ברור בהתחלה למה או במה בדיוק... אבל לא מוותרת.
ובדיוק אז, כשכבר כמעט אין כוח, נפתח האופק...
אוהבת למצוא חברים למסע.
נתמכת
תומכת
אוהבת
מקבלת
מחבקת,
משתנה,
וממשיכה...
לפני 17 שנים. 24 בפברואר 2007 בשעה 18:22
ואפילו קצת מפתיע
זה שלא צריכה לברוח.
וטוב.
לפני 17 שנים. 24 בפברואר 2007 בשעה 17:38
לא בורחת
ולא פוחדת
סופש רגוע לי
וכיף
לפני 17 שנים. 23 בפברואר 2007 בשעה 20:10
סבתא שלי, אמא של אמא שלי, שמעולם לא הכרתי,
מתה מלב שבור
די מהר אחרי שהסבא שלי נפטר
לקח לי המון שנים להבין
מה זה אומר
ואיך בכלל מתים מלב שבור.
היכרתי המון מחלות, שעליהן, דיברו בבית דוקא די בחופשיות.
אבל למות מלב שבור?
לא הבנתי כלום.
הייתי מסתכלת לי על התמונות, וכל מה שראיתי זו אישה שנראתה כמו סבתא כבר בגיל 36.
כעוסה כזו. קשה כזו. לא מאושרת במיוחד.
ואיך היא מתה?
זה היה מן סוד כזה
משהו שלא מדברים עליו
ואני - כמה מוזר,
ישר כשנולדתי, ידעתי שזה גבול.
אףפעם לא שאלתי
אףפעם לא ניסיתי להבין ממש.
ישרתי את ההדורים ביני לבין עצמי.
ועד היום נוהגת ככה לפעמים.
מוחקת לי את סימני השאלה.
עונה עליהם כמעט מבלי משים...