|
|
|
עייפות כזו
של הגוף
מטיול אתגרי במיוחד באופניים
והמון אהבה
והיום מתחיל לו שבוע שלם בלעדיך.
וכמה שמוזר לי
פתאום אחרי כל הזמן הזה
להיות עם עצמי
והיום יום שלי
וכמה ששייכת לך
איפשהו בפנים זה מרגיש לי
כמו סוג של חופשה...
נראה לי כל כך נכון להיות בחוץ,
על שפת הים,
להסתכל על הגלים
להשתזף קצת.
בלי בגדים בכלל.
להרגיש את הרוח
והשמש
מלטפות.
קצת מים קפואים.
יאאאאםםםם
ואני חושבת לי
מה הייתי הכי רוצה במתנה
מרגישה לפעמים שיש לי כל כך הרבה
ולפעמים שכל מה שיש הוא בעצם על כרעי תרנגולת...
וחוץ מזה
יותר שמחה להיות אני
מאי פעם.
טפו טפו חמסה חמסה
הבית שלי הבהיר לי היום, מעל לכל ספק, שהוא מרגיש קצת לבדו.
בכה מרה, שאני מטיילת בעולם. מתרועעת עם בתים אחרים.
והוא, נשאר לו כאן לבדו. מרגיש זנוח ומסכן.
החוצפן הזה ניתק את החשמל. כיבה את האורות.
נתן לי לשחק במפסקים. חד לי חידות.
השתעשע קצת יותר מדי לטעמי...
וכל פעם שחשבתי שתפסתי את הסורר
היה אור, לדקה או שתיים או שלוש, ואז - פוף...
איזה לחץ. הבית שלי, האהוב שלי, לגמרי לא בריא. איך זה יכול להיות?
אז לקחתי נשימה עמוקה, הדלקתי לי המון נרות
שלפתי את הטלפון. חייגתי. ביקשתי, התחנפתי ובסוף גם התחננתי להחשמלאי שיבקש סליחה מהילדים ביום המשפחה ויבוא לרפא את הבית האהוב שלי...
וזה פעם ראשונה מזה הרבה זמן שמצאתי את עצמי חושבת:
א. לשים מזוזה
ב. אולי בכל זאת כדאי לי גבר בבית
ג. אולי באמת קצת הזנחתי אותו לאחרונה, את הבית הזה... קצת יותר מדי.
ועם קבלת פנים כזאת
כל כךכיף לחזור.
אפילו קצת איטי כזה. אוגרת לי כוחות לשבוע שיבוא.
אורזת מזוודה.
וחושבת על תקופות לא כל כך רחוקות, שהיתה לי מתחת למיטה מזוודה ארוזה ורק רציתי לעלות על המטוס פעם אחר פעם. וכמה פעמים עליתי על מטוס בהתראה של יום. ליום... לשבוע... לקצה העולם.
ואיך שמחתי להשאיר את היומיום מאחורי.להישאב לעבודה ועשיה ואנשים ומקומות וריחות ובעיקר, להיות קצת אני עם עצמי בעצמי. לשכוח ולנוח. זוכרת את העצב כשהגיע הזמן לעלות על המטוס בחזרה.
והרגשות... לא נשארו אף פעם באותו מקום. המסלולים הנפרדים האלו, של מי שנוסע, ושל מי שנשאר. שום דבר לא נשאר במקום.
ומוצאת את עצמי חושבת פעם ראשונה מזה הרבה זמן שטוב לי ביומיום שלי עם האיזון שלי ולא רוצה ללכת לי לשום מקום אחר.ולא רוצה לזעזע. רוצה לשמור את כל הטוב הזה. בצמר גפן. ולהגן עליו בכל כוחי.
אבל מה, כמו שמכירה אותי ואת עצמי, פתאום התחלתי לשאול את עצמי, עם לא מעט חשש בלב, אם זה לא סימן שהכל בעצם וקצת מחוץ לשליטתי, עומד להשתנות...
אחרי עליות ומורדות
הצלחות וכישלונות
והמון המון המון
לחץ
וחברים מקסימים שהופיעו לתת יד
בדיוק כשכמעט איבדתי תקווה ורצון להמשיך בכלל.
ועוד לילה ויום של חופש פחות או יותר מכל העולם...
וסופסופ הגיע לו הסופש הזה.
ומנסה להירגע. לנשום עמוק.
ולהסתכל קדימה.
ולחשוב - מה רוצה...
שהלוואי ולא היו
חשופים ללחיצה
אבל אולי
ככה
אני יודעת
שאני - אני.
מכות להן לפתע באמצע המדבר.
בלי הכנות...
מכל הכיוונים
וסוחפות...
ואני מחפשת לי אוהל.
את האוהל שלי,
להסתתר בו.
או לפחות איזה עץ
ויודעת שבסוף הסופה תגיע גם אלי...
וכבר מרגיש לי כמו סופש...
אולי זה אומר
שעבדתי השבוע
קצת הרבה
(מדי?)
