|
|
|
יושבת אצלי על הברכיים
כל היום
ונעים לה וטוב לה
כי יש מי שיגן עליה
וכל פעם שהיא נכנסת לחרדות
אני מזכירה לה,
שאני פה, בשבילה,
ושיחד
אנחנו יכולות
לעבור
הכל.
ונעים לי
וטוב לי
כי גם אני
לא לבד.
לפעמים הן מוצאות אותי,
במקומות מפתיעים
ברגעים בלתי צפויים
מפתיעות אותי
ומשאירות אצלי
שובל כזה,
חמים.
ונושמת עמוק
עוצמת עיניים
ומרגישה אותן
נוגעות בי
הכי הכי
בפנים.
זה להודות שלא בסדר...
מתחילה להרגיש קצת מאוחר...
להיות כנה וישירה...
ככה עם עצמה...
לא רוצה...
בכלל...
ומי שנותן לה יד ומגיש לה סולם,
בדרך כלל מרוויח...
לוקחת עוד ועוד
ולא שמה לב מתי נעשה כבד מדי
ועמוס מדי
ומלחיץ מדי.
ורצה מתרוצצת מעיפה כל מני דברים באויר,
עד שנגמר האויר.
ואז משהו קטנטן משתבש לה...
וכמו בקרקס כזה
הכל נופל...
ונעשית קטנה...
ומחפשת לה פינה.
ומסתתרת.
וצריך המון כוח
לאסוף את הכל
ולהתחיל להעיף...
חלק לאויר
וחלק, לפח...
והיא
נורא שונאת לוותר...
את הקטנה בפינה
כמו ילדה קטנה
כמו ילדה קטנה שלי.
אולי אפשוט את היד ואניח ככה שתטפס עליה.
ואז אחזיק אותה ככה בחיקי.
אלטף אותה.
אחבק אותה.
אכין לה שוקו וקצת ממתקים.
שיהיה לה כיף.
ואז אולי באמת היא תסביר לי מה לא בסדר.
ונוכל להתקדם משם.
זהו זה.
השקיתי אותה בקצת קפה
ונדמה לי שהיא מתחילה לגדול. אבל עדיין לא מספיק...
מנחשת שנורא בא לה לקחת את השמלה החדשה לטייל.
אולי אפרוש לה שביל של שוקולד.
אולי אפזר עלעלי שושנים.
אולי שביל של בושם.
משהו, משהו חייב לפתות אותה לצאת מהפינה.
ילדותית משהו,
מחכה שמישהו יתן לה יד ויעזור לה לצאת משם.
והיא יודעת, שיש דברים שאף אחד לא יכול לעשות בשבילה...
רק היא בעצמה.
אבל היא שם בפינה,
כל הזמן נעשית כזו קטנה,
וקשה לה לראות איך לעזור לעצמה.
ולא כל כך מבינה למה בעצם, דחקה את עצמה לפינה.
למה נמלטה והסתתרה ולמה מחכה שיעבור
ואיך בכלל איבדה לה את הדרך בפינה הפיצפונית
ככה לפני ששמה לב בכלל.
ואולי תכף תטרוף אותה נמלה.
נו באמת. לאן הגענו? מה נהייה?
בבקשה לגדול כבר.
לא כל כך קטנה ולא מרחמת עלייך בכלל.
אבל נורא סקרנית מה דוחף אותך לקטון ככה...
ואיפה הכפתור. מתה לדעת. אולי אלחץ עליו לפעמים. אלחץ ואשחרר.
אבל נראה לי שלא בדיוק תגדלי לפני שתביני איפה הכפתור.
נורא נורא מתגעגעת שתצאי מהפינה.
יאללה תגדלי כבר.
נגעת בי
כמו שרק אתה יודע
ועפתי לי
עד שאספת אותי,
ונגענו לנו יחד
במקום הזה
שנשמה נוגעת בנשמה
פשוט לא יאמן
ורועדת לי
עד עכשיו.
של בגדים
מצאה אותי בבוקר אביבי
והותירה אותי פעורת פה וחסרת נשימה.
ולא בדיוק חיפשתי
לא בדיוק תכננתי.
פשוט מצאה אותי.
ויש בה שמלה אחת מדהימה
רשמית כזו ואלגנטית וגם לגמרי שובבית,
שהתלבשה עלי ולא רצתה לרדת.
ועכשיו היא בארון שלי
מחפשת לה
לאן ללכת.
קורים להם כל הזמן בעונה הזו.
אולי זה העומס הזה
שנותנת לו למסך לי את היומיום
שלא מרפה
ומשכיח
ומסמם
ומסמא.
ואולי
זה פשוט כי סדרי עדיפות השתנו לי...
אולי
כל מני דברים שהיו חשובים לי ובעצם, בלי ששמתי לב, הם כבר הרבה פחות?
ואולי, פשוט
יש דברים שכבר לא כל כך מתאימים לי...
