ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

la mia passione

את כל חיי ביליתי במסכה של ונילית. בחרתי בקפידה שולטים שלא יודעים שהם כאלו. בשלה לתת לדברים את השמות הנכונים... ולפצוח במסע....
לפני 17 שנים. 27 בינואר 2007 בשעה 7:36

רגוע כזה

ותכף תתחיל הסערה מבפנים...


סערה של מחשבות

געגעים

חשבון נפש

וחוסר שקט...


ויש לי איזה פחד מכוח ההרס שלה...

ויש לי איזה תקווה שבחוץ השקט ישמר

ויעטוף את הסערה הזו במשהו שפוי


ואולי, אולי, בעצם אנ אפתח לה חלון לסערה הזו

ולתת לה לצאת החוצה

לבטא את עצמה


ופוחדת נורא ומהיכולת של האהובים שלי לקבל אותה ולהכיל

בלי להילחץ...בלי לנסות לפתור...

לתת לי מקום להיות אני עצמי,

קצת דרמטית...

סוערת

רוגשת


ולדעת שהאהובים שלי, הם שם בשבילי.

ואני? אני פוחדת לבדוק...

לפני 17 שנים. 26 בינואר 2007 בשעה 5:41

מרגישה הבוקר כמו פרפר קטן

שמתעורר בתוך פקעת

ומחפש את דרכו לצאת לעולם.

רוצה לעוף

אבל עדיין סגור לו בתוך הפקעת

ולא יודע בדיוק איך לפתור את החידה.


מתוך הפקעת העולם נראה כל כך יפה

הקולות כל כך מפתים.

כמעט אפשר להריח את הפרחים,

אבל רק צריך לצאת.

והפקעת כל כך נעימה ויפה...

עוטפת כמו פוך כזה...

ואולי היא תיעלם לבד?

אולי מישהו יבוא ויפתח אותה?


ואולי, כמו תמיד, יש רק אחד שיכול לקחת את עצמו בידיים, לפתוח את החידה, ולצאת...

לפני 17 שנים. 26 בינואר 2007 בשעה 5:30

אפור ומתוק

כמו כר של צמר גפן

התיישב לו בחצר שלי

ונח לו על השיחים

מרגיש לי קצת כמו לקום בארץ הפלאות.

לפני 17 שנים. 25 בינואר 2007 בשעה 8:42

יש קצרצרים כאלו ויש ארוכים....

ויש כאלה שנקטעים באמצע... ויש כאלה שנמשכים, כמה שטוב.
.
יש שטחיים כאלו, שלא מצליחים לגרד את העור, ויש עמוקים כאלו שעוטפים עד לתוך הנשמה.

יש מהוססים...

יש כאלה שבאים ישה מהלב... ויש כאלה מהראש.

יש כאלה שניתנים במשורה... זה שלי ומה פתאום שאחלק...שליטה...

יש כאלה שחושפים את הקושי באינטימיות...במגע...



בכולם, כולם נתקלתי...

ולא תמיד ברחתי לי מספיק מהר...

לפני 17 שנים. 25 בינואר 2007 בשעה 8:26

הים כחול כל כך

וחלק כל כך

גלים קטנים

ציפורים ...

חול נקי כזה

אויר צלול כזה...

זימזום של גלגלי האופניים.

זעה.

וכיף.

לפני 17 שנים. 24 בינואר 2007 בשעה 13:00

כל כך

אבל כל כך

הרבה עבודה

בקושי יכולה לנשום

יסורי מצפון קשים על כל כוס קפה...

על תיקון המקלדת מוקדם יותר...

לחצצצצצצ

לפני 17 שנים. 23 בינואר 2007 בשעה 15:50

מצד שני,

זה כשלא סומכת על הראש...

וקודם בועטת

ורק אחר כך

עוצרת

לבדוק

מה היה...

לפני 17 שנים. 23 בינואר 2007 בשעה 13:22

לפעמים

דברים שיודעת מבפנים

באופן

כל כך ברור

וחמקמק

לסמוך

או לא...

כל פעם מתפלאת מחדש

שהלב

צודק

כל פעם נשבעת מחדש

להקשיב לעצמי

יותר טוב

ולא למסך

עם השכל

את מה

שהלב

יודע לראות

לפני 17 שנים. 23 בינואר 2007 בשעה 12:18

חנות מטריפה של לחמים

שוקולד

גרעינים

טרי

ריחני

לא הפסקתי לטעום

מקסים

ממש, אבל ממש לא רציתי ללכת...

פינוק אינסופי כזה.

לפני 17 שנים. 22 בינואר 2007 בשעה 5:24

לוחצת לוחצת ולא קורה כלום. תיסכול נוראי. הוא הלך לגמרי? הוא יחזור אם אלחץ עליו? אם אתעלם ממנו ?
אם אכבה את המחשב לאיזה שעה או משהו (כאילו שאני יכולה) זוועה. מצוקה. תיסכול. נורא ואיום. _________________________________________________________________________
_____________________________________________________________________
היתה לי פעם תקופה כזו של תיסכול נוראי. ובתקופה הזו, רק מכח המחשבה השמדתי להנאתי שלושה
טלפונים ניידים בתוך שלושה שבועות. המקרר, מכונת הכביסה, המדיח והמייבש, כולם היו צריכים טיפול א
והב של הטכנאי ואני נשבעת שלא עשיתי כלום. ככה אני. לפעמים. ועכשיו יש לי פתאום מן לחץ כזה בעבודה
וצריכה לכתוב המון מיילים והוא הלך לו - הENTER החצוף הזה. ואני - מה כבר ביקשתי? קצת ציות והתחשבות?
קצת? אפשר בבקשה לחכות עד סוף השבוע עם המחלה הקטנה הזו? זה יותר מדי? _______________________________________________________________________ _______________________________________________________________________
ויש לי איזה תקווה שהוא סתם הלך לו לנוח ויתגעגע ויחזור בלי ביקור אצל הרופא. ה ENTER הזה.