|
|
|
הסופש הזה
הולכת לחבר את כל העולמות שלי
ויש לי משאלה כזו
שיהיה לי כח
להיות אני
לגמרי
ולעמוד על שלי
עד הסוף.
ישירה מספיק להיות מובנת.
לא אגרסיבית מדי
נורא רכה
אבל לא רכה מדי,
רוצה אותו קסום לגמרי
ואת האיש שלי קרוב קרוב קרוב.
הם טעימים לי במיוחד
כשפוגשים אותם
בהפתעה
באמצע הקצפת.
אולי זה לא הלב?
אולי זה הראש?
אולי זה מן תשוקה כזו למשהו שאין...
חרדת נטישה כזו...
חוסר ביטחון?
ואולי זה באמת
בגלל שמלאה... כל כך.
האהבה הזו
זחלה לה מבפנים.
כשלא הרגשתי
ושמה לי אזיק בלב
איזו מלאות כזו. התמסרות כזו.
לא צריכה דבר נוסף.
לא נפש ולא גוף.
וכשאחר נוגע
זה לא שלא מרגיש נעים
אבל
לא מרגיש נכון.
לא מרגיש לי במקום.
ולא עושה לי טוב.
לא באמת מקום שלי.
איך באה לה... בסתר... מבפנים.
נכנס לי לעצמות
עם הקור שלו...
וכמה שמתעטפת זה לא ממש מספיק.
אבל יש מקום אחד
בתוך החיבוק
של איש אחד
שמאיר אותי
ומשאיר
את החורף
בחוץ.
מסרב להיעלם
לתהום הנשיה
וכל פעם שצצ
מפחיד
מאיים להטביע
מגרש...
ואולי זה סוג מבחן כזה...
ורק מי שיכול לעמוד להבין לקבל ולהכיל
יכול להיות איתי
ושלי
באמת
חוזר לו לבקר
כל פעם מחדש
פעם האיש מהטירה,
האכיל אותו,
אצלי פה,
מתחת לחלון.
וחשבתי אז, אם היה נכון לפתות...להאכיל... לקשור קשרים...
ופעם בחודשיים ככה
הוא חוזר לו לבקר אותי
עושה מיאו...
מזכיר לי,
והולך.
אם שמה אוכל - אפילו לא חושב לגעת...
וכמה שמוזר,
היום, פתאום, שניהם הופיעו...
אצלי בחלונות,
כמעט כמעט ביחד...
כמו לפני חמש שנים.
כאילו כל שרידי היום ההוא
נמסו
נמוגו.
מוכנה לקרב.
רוצה לנצח.
אבל ממקום אחר.
מאמינה שיכולה.
מאמינה בעצמי.
וקר...
קריספי כזה
שמש מאירה...
אבל לא ממש מחממת...
יש איזה מלחמה אצלי באופק,
מתקרבת לעברי...
מרגישה אותה,
נבנית ככה באופק,
מריחה אותה,
לובשת מדים...
שיריון חמים ומפנק...
ומחפשת מה שירכך...
כשהוא חזק לי מספיק,
הוא, כמעט לבדו,
לפני שבכלל מבינה...
ואם ורק אם מחבקת אותו אל ליבי...
הוא מזין...
ומזיז...
ממקום למקום למקום.
ונותן לי כוח
ליצור
עולמות חדשים
לשנות
את העולם שלי
ולהזיז אותי ממקום
למקום...
למקום...
טוב יותר?
טוב יותר.
לצעד הבא...
