|
|
|
מקסים כזה.
נסעתי לי בבוקר
לאורך הטיילת
והים היה כזה כחול...
וחלק...
וקייצי...
והחול היה רך כזה
ומזמין.
ורק רציתי לעצור...
להישאר...
לפרוש שמיכה...
לשלוף את הלפטופ
ולכתוב...
בעבודה
הוא מקום
שכמה שהופכת
לא הצלחתי להתמודד בו
ולנצח
ולא יודעת
איך
לעשות את זה
עכשיו.
הופכת והופכת.
חושבת אם אפשר.
חושבת אם אפשר אחרת.
חושבת אם אפשר להצליח ולאו דוקא לוותר.
מנסה להבין אם כל מני שדים שלי יוצאים ממחבואים
ומנסים לגרש אותי למקום אחר.
מן ניסיון כזה.
אוף.
אף פעם לא יודעת אם צמתים מגיעים אלי
או שאני מגיעה אליהם.
ואולי הצומת היתה שם כל הזמן ואולי לא ראיתי. ואולי לא רציתי לראות.
זה מן פלונטר כזה, הצומת הזו.
וכל תא בגוף שלי אומר לי לברוח.
ואומר לי שצריכה לחליט
לאן לפנות. ומה לעשות.
כי אני ממש במסלול התנגשות.
איש אחד פעם אמר לי
'אם לא תחליטי
לאן רוצה לפנות
החיים
יחליטו
בשבילך
ואז לא בטוח שההחלטה תהיה מה שרוצה
ודי בטוח שזה יהיה כרוך בבלאגן יותר גדול'
ומה שהוא לא ידע
זה שהרבה פעמים מחליטה
ולא תמיד מספרת מייד
ולא תמיד כל כך אפשר לראות.
ומנווטת לאט ובשקט
ליעד הבא.
לא רוצה לקום
ולא רוצה לשבת
ולא רוצה לבוא
ולא רוצה ללכת
די ישירה...
מצליחה להרגיז בלי להתאמץ...
ולא אבל ממש לא מוכנה להתרגז,
על קנטרנות זולה.
מרענן משהו.
שמקבלת חום ואהבה
וחיבה
שברגיל נורא נורא משתוקקת,
כמעט
לא יכולה להאמין
למשמע אוזני...
נעשית חשדנית
כזו...
בודקת שוב ושוב
מסתכלת מאחורי הגב
ומתחת לכסא,
לוודא,
שלא נפלה פה שום טעות...
בודקת היטב...
למה?
מוזר לי
נורא מוזר.
עם עשרים חדרים
דבר ראשון
הייתי ממנה
זוג סאבים נלבבים
שכל עיסוקם הוא לפנק אותי
ולעשות לי נעים.
למלא את הטירה
בים של פינוקים.
ולודא שמהרגע שנכנסת
עד הרגע שיוצאת
זמני עובר עלי כל כך בנעימים.
לחם הטרי וקפה
מסגים
מוזיקה
ציוץ של ציפורים.
ירוק.
המון פרחים.
חיים...
(רשימה חלקית...)
ואתה
היתה לך טירה
וגרת בה
יחד
עם הבדידות.
היא לוותה אותך לכל מקום...
דאגה לכך מחסורך...
עטפה אותך...
באהבה...
ובאתי לבקר.
ישבתי לרגליך.
ומילאתי את מצוותיך.
והתעמתתי איתה, עם הבדידות אהובתך.
ובסוף, בסוף בחרת
בבדידות.
מתכרבלת לי
ומתפנקת לי
וחושבת אם ריח לבנדר הולם את החדר עכשיו
או משהו
אקזוטי
יותר.
רגילה לקבל את ההחלטות שלי...
כמעט בלי משים...
ואני בעצם, כמעט אף פעם לא לבד...
ככה זה בשליטה מלמטה?
חד כיווני
עוטף את
הלב שלי
כמו צעיף
שאף אחד לא יכיר
את מי שבפנים
ומי שבפנים
מסתכל על העולם,
וכל כך רגיל להיות עטוף ומוגן...
כל כך כל כך רגיל ללבד...
עושה לי חידודים בגב
כאלה של
נראה אם יעבוד...
אם אכניס את הנמר לכלוב...
אם אתמודד עם הכאב בלי שאף אחד ידע...
לא להתאכזב אם לא מצליח...
לא לוותר...
ככה זה קורה...
אצלי כל כך/יותר מדי בטבעיות...
די בטוחה שככה רוצה את זה...
ככה? ככה רוצה את זה ?
