la mia passione

והלך

השאיר אצלי

איזה חוסר סובלנות

לשטויות

ביזבוזי זמן

דיונים עקרים

לניגוסים

התנשאויות

לחצים

מניפולציות

והפיכת התפל לעיקר



והפתעתי את עצמי

ולא רק...

איזה אוסף מוזר של ברכות הגיע אלי אתמול

בשעה שמונה, הגיעו איחולים חמימים מאיש שקילל אותי נורא בסמס ממש לא מזמן.

בשעה תשע הגיע אלי הודעה מאיש אחר שעשה טכס ניתוק שלי מהמסנגר לפני כמה חודשים.

ובחצות וארבע הגיע סמס מהאיש ההוא מהטירה...


ואני, אני בכלל חגגתי משהו אחר אתמול...

אחרי הסערה

הכעס מתפוגג

ומתחיל להיות לי שובפעם

חמים

ונעים

מבפנים

ומוכנה לעשות שלום עם העולם.

מוצאת את עצמי עושה

בשביל אחרים

את מה שבעצם

הייתי רוצה

שיעשו

עבורי...

בעצם

כועסת על עצמי...

שבלי לשים לב

ואולי מקצת לפחד

לימדתי את כל האדונים שלי; כולם ביחד;

וכל אחד לחוד

שאפשר לשים את הראש אצלי

ולהתפנק

ולכעוס

ולהיות

ולשלוט

ואני שם בשבילם

בלי גבולות.

וזה נורא טבעי

וככה צריך להיות

ולא צריך לחזיר

ואם מבקשת

אז אפשר לכעוס

ולא לתת

ולא להיות

ואני לא

אבעט

ואכאיב

ואלך.

את הנקודה המדוייקת

שבה בחרתי להיות שפחה

לנקות

לסדר

לתמוך

להכיל

לקחת על עצמי

ולספוג ולספוג ולהחליק ולספוג...


לא זוכרת את הנקודה המדוייקת שבה חשבתי

שככה צריכה להיות

שזו מן חובה

ולא נדרשת תמורה

ולא התחשבות

ולא תודה

ולא עזרה.


אז מה פתאום היום

מוצאת את עצמי כועסת.

כל כך כל כך כועסת.

לי היום

מכל מני בחינות

ולא רע בכלל.

האיש שלי

מרגיש לי

פתאום רחוק

בבוקר הקר הזה

שם מרחק ביני לבינו

בוחן

אין חיבה

ואין חום.

וקר לי,

אבל באופן מפתיע

אפילו אותי,

לא מרגיש לי נורא.

מגיעים לבקר

כשצריך

נורא

ולפעמים אפילו לא יודעים

כמה.

ומודה.

כל כך.

כל כך לא מובנת

כל כך לא אהובה

כן כן

בעיקר לא אהובה.



ולא מתאים לי

בכלל.