|
|
|
תקף אותי אתמול בלילה
באיזושהי שעה לגמרי לא סבירה.
מצאתי את עצמי חושבת ומתגעגעת
לאיש
שעוד לא מכירה.
וחושבת אם כזה געגוע
יכול להיות
געגוע אמיתי בכלל
או שהוא מן בריחה כזו, ממשהו למשהו אחר.
העונה הזאת של השנה,
כשקר כל כך והאורות דולקים והעצים מקושטים
מזכיר לי שוק קפוא של קריסמס בוינה, ויין חם במדרחוב...
רוח מקפיאה בסטוקהולם המקסימה והמושלגת...
שלג בברלין,עץ קריסמס במלון...
בלונדון ופריז - אורות בלי סוף...
ושלג חם בסינגפור...
ומודה,
שהיה לי סוג כזה של הזדמנות,
לחוות את העולם - ככה קרוב.
כל כך קרוב, שכשקצת השתדלתי, יכולתי לטעום סטארבקס בלונדון, פריז וטוקיו,
באותו שבוע....
כמו עיר וירטואלית שכזו.
מתרפקת לי,
על איך שאז הרגיש,
וכל כך שמחה להיות כאן ועכשיו,,,
דוקא כשכמעט מאבדים את התקווה,
פתאום מוצאים אותה בחזרה...
משתקת אוחזת בי לפעמים
לפעמים צריכה רק מילה במקום הנכון בשביל להרגיש בעיטה בבטן
כזו שמוציאה ממני את כל האויר.
ואני כמו אני
נותנת לשכל לפעול.
תמיד דבר ראשון נכנסת לראש של הצד השני.
מנסה נורא לא לתת לרגשות להאפיל על השיפוט.
ועושה מאמץ עצום להסביר לעצמי
למה לא צריכה להיפגע.
למה לא לקחת ללב.
למה בעצם לא נורא.
ומפסידה
הזדמנות של פז
לכעוס.
להסביר מי אני, באמת,
דוקא למי שאכפת.
יש לי לפעמים רצון כזה
שכל העולמות שלי יתאחדו
ועדיין מקפידה להפריד אותם
מגוננת עליהם
כל אחד בנפרד
כאילו הם לא יכולים להתקיים ביחד
כאילו כל חיבור יגרום לביקוע גרעיני בלתי הפיך
ויקח ממני
חלק
אהוב
ומיוחד
מהחיים שלי.
והיום, פתאום, התעורר אצלי חשד כזה,
שבעצם ההפרדה היא אצלי
ובשבילי
ושבעצם זו אני
שלא אוכל לעמוד בחיבור
של כל העולמות האהובים שלי.
כל המחיצות שלי...
לפעמים יודעת שהן מחכות שם
עם כל כך הרבה דברים...
ולפעמים מתעייפת מראש רק מהמחשבה...
מלתכנן...
מלארגן...
שעפה לי לעולם אחר...
אבל בסוף אי אפשר ממש לברוח...
ולפעמים השד אורב ומחכה בסבלנות לתורו...
ולפעמים, הוא פשוט מתעייף...
וכמו שאולי נעשה מובן, לאט לאט ובעדינות בין השורות, עדיין אין לי מושג איך אצליח לעבור את הסופש הזה...
חיה לי בין כל העולמות שלי
וכשעוברת
ביניהם
משתדלת לשקוע לי כל כולי
ולפעמים מצליחה
ולפעמים הלב נשאר לו בעולם אחר...
החיים שלי מחולקים...
למחיצות. שש או שבע לפחות.
יכולה להישאר חיים שלמים
ולעשות כל כך הרבה
בכל אחת...
רוצה חושבת שאפשר לעבור... ולחזור... לעבור ולחזור ולהמשיך מאותו מקום...
ומגלה כל פעם שלא מחשב...
ומדילוג לדילוג צריך לרענן, ולבדוק מחדש. בלי הנחות.
ושמה לב,
שבין כל המחיצות, לא תמיד יש אחת לעצמי.
רוצה לעשות
כל כך הרבה
ובגלל זה
כל מה שמספיקה
מרגיש כל כך מעט...
הרשיתי לעצמי לצאת מהצינוק
שבניתי לכבודך.
ולהשיל את האזיקים,
שענדתי עבורך.
ולהוריד
את הכיסוי מן העיניים.
בהתחלה, הרשיתי לעצמי לטעום את אויר
אחרי כך לעמוד זקוף
לאט לאט גיליתי מחדש את כלהטעמים... והמראות... והתחושות.
למדתי מחדש... לחשוב לבד...
נזכרתי... שאני.
טעמתי מחדש... את העולם.
הכנתי לי קפה כמו שאוהבת...
אפיתי לחם אגוזים וצימוקים...
טיילתי...
טעמתי...
בדקתי...
לידה. מחדש.
ועכשיו האזיקים קורצים לי מהקיר
והצינוק חתום.
