סגור.

השבועיים האחרונים היו קשים. הם היו קשים מכל מני סיבות, אבל הגדולה שביניהן היתה המרחק.

אתמול בערב, גיליתי שאחרי שנים של הכרויות, קשרים, התחלות וסיומים, בסופו של דבר, אני עדיין צריך חיבוק.
כמו ילד קטן, שחוזר הביתה אחרי יום רע בבית ספר, כמו ילד קטן שאבא שלו חוזר ממילואים, כמו ילד קטן, שהתגעגע.

ושאני לא חסין. לא בלתי שביר, לא אדיש, לא בשליטה, כשזה מגיע לצורך הזה.

אבל יש דברים שמשתנים. הדבר הראשון שהשתנה היה שהיום אני יודע להגיד ולבקש. לא מיד ולא בקלות. אבל בסוף במקום לברוח אני מדבר.

הדבר השני שהשתנה היה שאני יודע איך זה צריך להרגיש. יודע איך זה כשזה אמיתי, ויודע לא להתפשר על פחות מזה.

הדבר האחרון שהשתנה היה שאני יודע שזה שם. האהבה. שזה לא בא ממך, שזה בא ממני, מבפנים.