סגור.

מאמי.

מאמי שונאת את יום שבת בערב. מאמי בוכה ביום שבת בערב. כבר שנים. מאמי אומרת שאני אדיוט שלא ראיתי את זה קודם, אבל אני עונה כמו תמיד, שאם היא עונה למודעת היכרות של מישהו שמצהיר שיש לו חמ"פ*, היא לא צריכה להתפלא אחר כך.
יום שבת בערב הגיע, ואיתו השקט שעוטף את הרחוב, הצללים האדומים והדמעות.
מפתיע, אבל סקס לא עוזר במקרים כאלה, נדמה לי שגם מילים לא.

אחת החויות הכי קשות לאבנר היתה שישבנו פעם, וכל מה שרציתי היה שנשתוק. נשתוק כי אין מילים ולא צריך מילים. נשתוק כי מספיק שהוא מרגיש מה שאני מרגיש. אבנר התחרפן מזה. אבל בסוף זה קרה. שבועות אחר כך הוא ניסה לדבר על כמה זה היה קשה לו, ולי זה היה ברור שזה מה שאנשים צריכים לפעמים.

מאמי שכבה על השטיח, מול התנור, ערומה. אני לא אדיש. פשוט אין לי מילים. אני לא מתעלם, פשוט מחכה. מה שיבוא ישטוף אותי ברגשות, ולא צריך להאיץ דברים כאלה. כשזה יבוא שום דבר כבר לא יכול להחזיר את זה לבקבוק. וזה יצבע את הצללים בשחור.

אז אני לא יודע למה מאמי בוכה, מאותה סיבה שאני לא יודע למה מאמי מקולקלת במיטה. למה היא עונה למודעות היכרות כאלה, אבל שתקנו. עוד ערב שבת עבר. עבר ביחד. שום דבר לא נפתר. זאת לא סבלנות, זה פשוט הרבה שנים של נסיון. אולי אני באמת אדיוט.


*חרדת מחוייבות פתולוגית.