ישבנו פה בבית הקפה כל כך הרבה פעמים, סיפרנו על עצמנו לכל כך הרבה זרים. עלי, עליך, על ההורים. המלצר מגיע, המלצר הולך, הזמן אז נמתח ומתארך.
בואי נשב הפעם רק שנינו. בואי נשב כמו שני אנשים שמכירים כבר שנים. אני מכיר את הכוס שלך, הוא מדהים. את מכירה אותי מבפנים. לא צריך לשחק משחקים, לא צריך להעמיד פנים.
את זונה, אני לא נבהל. את יודעת איפה אני מקולקל. אני מזמין לך עוד כוס מים, את מסמנת למלצרית פעמיים. יושבים בשקט, מחזיקים ידיים.
בואי נשב בבית הקפה. לא צריך להילחץ, להתאמץ או בחיוכים לקמץ. אני פה מבחירה, את קצת מגורה, בעל הבית מחליש את התאורה. לאור הנרות, הפנים שלך כל כך מוכרות. במקום שבו העיניים נגמרות, אני מלביש לך נשיקות.
בואי נשב הפעם רק שנינו, את ואני והשולחן שבינינו. הפלאג שהוחדר, התחתון שבבית הושאר. המלצר שמסמן שנהייה מאוחר. אני מזמין חשבון (את משאירה את הטיפ).
זה לא יהיה המפגש האחרון.
בואי נשב בבית קפה, רק שנינו. את לא חושבת שהגיע תורינו?
לפני 15 שנים. 16 באוגוסט 2009 בשעה 15:45
