סגור.

יושב בבית קפה. מחכה. מנסה להראות נינוח.

בינתיים, נשים עוברות ואני אומר לעצמי "הלוואי וזאת היא". ולפעמים אני מנסה להסתתר מאחורי המאפרה ואומר לעצמי "אם זאת היא אני לא פה".

ואז היא מגיעה. כל כך שונה מאיך שדמיינתי אותה. שמלה שחורה. מחשוף גדול. מסתכל על העיניים. רק על העיניים. והיא יפה. כל כך יפה. אנחנו עוברים על הגרסה המקוצרת של ההיסטוריה שלה, על הגרסה השנונה של ההיסטוריה שלי. היא צוחקת ואני כבר רוצה לנשק אותה.

אני מלווה אותה לאוטו שלה, ממהר לפתוח לה את הדלת. כשהיא מתיישבת מול ההגה אני עוד לא סוגר את הדלת. עדיין מדברים.

אני מתכופף לנשק אותה ושם לב שהרגליים שלה טיפה פסוקות. אני מנשק בכוח. מושך אותה אלי ושולח יד בין הרגליים. הפתעה - אין תחתונים.

וככה אנחנו מתנשקים. היא נאנחת. בסוף אני נותן לה לנקות את האצבעות שלי.

"תסעי בזהירות" אני אומר והיא מחייכת חיוך מסטול מעונג.

שעה ורבע אחר כך, טלפון ממיון. "אני מתנצלת על השעה... עשתה תאונה... התנגשה בעץ.... לא, היא בסדר... רק חבלות יבשות, אבל, אין לה איך לחזור הביתה".

'שתיקח מונית' אני עונה. אמרתי לה לנסוע בזהירות, לא?