אבנר ואני יושבים בבית קפה. הגעתי לשלב שאני עייף מדי בשביל לקום וללכת. ובכלל, אבנר מבין אותי. לפעמים צריך להסביר לו עם הרבה מילים, אבל בסוף הוא מבין אותי.
ואחת לכמה זמן הוא מפתיע אותי, כמו הערב. הערב, היה ליד השולחן שלנו פסנתר. ואבנר, גבוה ורזה עם אצבעות דקות וארוכות, מתיישב ומנגן לי.
מנגן עצוב, כמו שאני אוהב. כמו שמתאים לי עכשיו. 2 מלצריות נעמדות בפינה ומקשיבות, ואני כלבה רכושנית שכמותי שם לו יד על הכתף, שיהיה ברור שהוא מנגן רק לי. והן שם סתם . ובכלל, אין להן משהו אחר לעשות?
אחר כך, אנחנו הולכים לטייל ברגל. ואני שואל את אבנר, אם הוא היה צריך לבחור משהי, שתעבוד בשבילו, עורכת דין, או רואת חשבון, או פירסומאית. משהו, לא משנה מה. והיו לו 2 לבחור מתוכן. שתיהן עם אותו רקע, אותו נסיון ואותו מראה. אבל, הוא יודע שאחת מהן פריג'ידית ואחת מהן נימפומנית. את מי הוא היה מעדיף?
אבנר חושב על זה שניה ואומר שהוא מעדיף את הפריג'ידית. "אני מעדיף שתתרכז בעבודה".
ואני, אני מעדיף את פאשן. את התשוקה. אני מסביר לו. אבל...
אבנר כבר לא מקשיב, הוא מזמזם את השיר שהוא כותב.
טוב שיש את אבנר.
לפני 15 שנים. 22 בספטמבר 2009 בשעה 22:02
