סגור.

כשהייתי ילד, חשבתי שהחיים לא ייתנו לי להשתעמם יותר מדי. אם הייתי רוצה שמשהו יקרה, רק הייתי צריך לחכות. וזה תמיד עבד. הייתי שוכב במיטה ומחכה. ומישהו היה מתקשר. בסוף.

היום בערב כיביתי את המחשב וחשבתי - 'זה יבוא', הלכתי הביתה ואמרתי לעצמי - 'זה כבר בא'. אתה רק צריך לחכות, ומשהו יקרה. נכנסתי הביתה ואמרתי לעצמי בביטחון 'עוד קצת - לא לדאוג'. התקלחתי עם הטלפון ליד וחשבתי 'הנה, עכשיו כשזה לא נוח לענות...' נכנסתי למיטה, התכסתי בשמיכה וחשבתי בביטחון חלקי 'זה חייב לבוא'. כיביתי את האור... ואז הטלפון צילצל מהאמבטיה. אבנר. 'כן, כן... אני בא'.

מתלבש ויוצא.