אני יושב על המיטה. על הברכיים שלי נח שוט קצר מעור. מרגישים שהוא אמיתי. כמו ההבדל בין רובה פלסטיק ל M-16. מרגישים בהבדל במשקל, בריח, בתחושה. עוד מעט בוקר, אבל אני ער לחלוטין.
אז בואי נתחיל בהתחלה.
הייתי בן 18. אני ושני חברים ירדנו בפעם הראשונה לדיסקוטק. נאלצנו לבקש מאבא של אבנר את האוטו. אחרי שעמדנו בתור עם עוד עשרות אנשים, נכנסו לאולם החשוך, כמו לארץ חדשה. ווליום מטורף, אלכהול זול ושני חברים שרצו לעמוד בצד. מבויישים.
אבל משהו בי השתחרר. רקדתי כאילו הייתי לבד. כמו שאנשים רוקדים בסלון. פעם ראשונה ואחרונה. יומיים אחר כך התגייסתי לצבא, השיער ירד, ואני התחלתי לשים לב שיש עוד אנשים על הרחבה. נשים. התחלתי לרקוד בשבילן. לפעמים כחיזור, לפעמים מתוך כעס. אבל אף פעם כבר לא בשבילי. לרקוד הפסיק להיות חופש. לרקוד נהיה 'עבודה'.
הלילה הגעתי באוטו שלי, הזמנה אישית, הדורמן מחזיק את הדלת. אבל שוב, כמו לארץ חדשה. התיישבתי על הבר, יישרתי את העניבה והסתכלתי מסביב. על הבחורה עם האיקסים על הפיטמות. על הגבר שעמד ערום על ארבע, הראש למטה והתחת באויר. ומשהו בי נשם את החופש של המקום.
על הרחבה רקדו הזוג ההוא שמתמזמז בכל רחבת ריקודים בעולם. תוך כדי נשיקה, הוא החזיק לה את השד הימני, ואני רציתי לראות מתי היא תזיז לו את היד. במקום זה היא שמה את שתי הידים שלה מאחורי הגב, והוא סובב את הפיטמה. הספקתי לראות איך היא מנסה לבלוע לו את הלשון, ועברתי להסתכל על הבחור שרקד בלי חולצה, זיעה נוטפת ממנו.
קמתי. שמעתי את הקצב באוזניים. אבל יכולתי להרגיש אותה מבפנים. כמו חלום. עוצם עיניים ומרגיש את החיבוק שלה. והחיבוק שיחרר אותי לחלוטין. הרגלים זזות על הרצפה, אבל הראש מרחף. כל החברים שדאגו לי השבוע, דחפו אותי בעדינות לעבר החיבוק הזה. ורגע של אושר נחלץ ממני.
אחר כך, ישבתי על הספה. עדיין מרחף. על המיטה מולי מישהי עברה סשן מחטים. מישהו אחר החזיק את היד שלו על הפנים שלה. מכסה את העיניים שלה. קיוותי שהיד הזאת נותנת לה משהו שדומה לשקט הזה, שבתוך כל הרעש, יש לי מבפנים.
ואיך קיבלתי את השוט, ובשביל מה? זה כבר סיפור לפעם אחרת.
לפני 13 שנים. 12 בנובמבר 2011 בשעה 4:07
