אחרי שבוע כזה, כל מה שאני יכול להגיד זה - 'פאק'. או בתרגום לעברית - 'זין'.
לפני המון שנים עשיתי עסקה עם היקום. לעסקה היו שני חלקים. הראשון - שאני לא תורם לצדקה. אתם יכולים לבוא אלי לדירה, לדפוק על הדלת ולהתרים עבור ילד בלי ידיים, שנאנס אלי ידי 7 כושים ושעכשיו צריך השתלת כבד ואני לא אתן שקל. אני אפילו לא אתן לו לייק בפייסבוק. החלק השני של העסקה הוא שאני משאיר טיפים בנדיבות אובססיבית. אני משאיר טיפים, לא מתוך הכרת תודה על שירות אישי ומסור שניתן לי, אלה בעיקר מתוך רגשות אשמה. ואשמה כידוע היא מאהבת יקרה.
אשמה היא באופן כללי חלק גדול מהחיים של בזמן האחרון. אבנר אומר שאני צריך להפסיק להרגיש אשם. אני עונה לו שהוא צריך להפסיק לגרום לי להרגיש אשם על איך שאני מרגיש. אבנר עונה שאני צריך להפסיק להתווכח איתו ולהתחיל להתווכח עם האשמה. מה? אני אומר. אז אבנר מסביר שוב- פשוט תגיד לעצמך בקול רם 'אני לא אשם'... או שתגיד לעצמך 'מגיע לי'. אם אתה לא יכול להגיד את זה בקול רם, תגיד את זה בראש. העיקר שתשמע את המילים.
היום בבוקר חזרתי על הטכס. התעוררתי במיטה עם השעון המעורר, ואחר כמה נודניקים אמרתי לעצמי שכדאי שאני אקום. 'אם לא תקום תאחר'. במקום לא לקום, שזה מה שהייתי עושה בדרך כלל, אמרתי לעצמי בקול ישנוני ונחוש 'מגיע לך'. עצמי לא קנה את זה ושאל חזרה 'מגיע לי מה?' אני עניתי - 'מגיע לך לא להרגיש אשם!' וממש הנהנתי לעצמי בתוקף מתחת לשמיכה. עצמי התעלם בשתיקה לא אופיינית. החלטתי שזה הזמן הטוב ביותר לחשוב על זה. אז מה בעצם מגיע לי? בגלל שהיה חושך מתחת לשמיכה, ואף אחד לא הסתכל עלי, ניסיתי לדמיין כל מני דברים שהיקום יכול להרעיף עלי. לרוב הדברים האלה היו ציצים. בסוף החלטתי שמגיעה לי עוד שעת שינה. וכך מצאתי את עצמי מרגיש אשם על זה שאני שוב מגיע באיחור לעבודה.
כשאני מגיע באיחור לעבודה, אני יוצא מאוחר מהעבודה, וכשאני יוצא מאוחר מהעבודה אז יום אחר כך אני מגיע מאוחר לעבודה. קצת כמו להרגיש אשם על זה שאני מרגיש אשם. פאק, כבר אמרתי?
לפחות השבוע הזה נגמר.
זין.
