סגור.

ביום חמישי אחרי הצהריים הבוס של אבנר הודיע שאבנר בדרך אלי למשרד. הבוס של אבנר החליט שהוא צריך לדבר איתי בדחיפות על איזה פרוייקט. זה היה לפני שבוע. אבנר, מנהל פרוייקטים חרוץ שכמותו, פתח את הדלת ואמר - "למה באתי?"

החלטתי לנצל את הרגע, הושבתי אותו מולי, סובבתי לעברו את המסך ואמרתי - 'אני צריך שתגיד לי מה עושים עם-'

'מה זה?' הוא שאל על הכרטיסים של מוזאון ואן-גוך שתלויים אצלי על לוח השעם. הסברתי בקצרה על חיבתי לאומנים אימפרסיוניסטים ואמרתי - 'עכשיו אני צריך שאתה תסביר-'

'ומה זה?' הוא שאל לגבי קסת הדיו שלי. הסברתי בקצרה על חיבתי לעטים נובעים ואמרתי, תוך שאני מפנה את הראש לעבר המחשב - 'אנחנו צריכ-' 

"ומה זה?" הוא שאל לגבי קסדת האופנוע שלי. זה כבר באמת שלא היה הוגן... כי אם יש משהו שאני לא יכול להתאפק לדבר עליו זה אופנעים. 

'לא בא לך לדבר על עבודה, אה?' שאלתי. 'מה הסגיר את זה?' הוא ענה. שלפתי את בקבוק הויסקי מהארון, יחד עם שתי כוסות ומזגתי לנו. אבנר הסתכל על הכוסות, החליט שבשלי יש יותר ויסקי ולקח אותה לעצמו. שתי כוסות אחר כך הוא הודיע לי שהוא 'לא רוצה לעשות כלום'.

קשה להגיד שזה בא לי בהפתעה, מאחר שאבנר החליט לפני חצי שנה שהוא לא משתתף יותר בישיבות. כלומר, זה לא שהוא מגיע לישיבות ולא מדבר, או מגיע ולא עונה, או מודיע ברגע האחרון שהוא לא מגיע, אבל שימשיכו בלעדיו זה בסדר הוא יתעדכן אחר כך. לא. אבנר החליט שהוא לא מגיע יותר, וזהו.

ההנהלה ניסתה הכול. קודם כל כעסו עליו. אחר כך כעסו עליו מאוד. אחר כך ניסו לדבר איתו בהיגיון. אחר כך ניסו רגשות אשמה ולבסוף שאלו אותו מה יגידו העובדים שלו, שהבוס שלהם החליט יום אחד להפסיק להגיע לישיבות. אז הוא ענה - 'לכו תשאלו אותם'. אז מנהל משאבי אנוש באמת נשלח לתאם שיחות עם העובדים של אבנר. מסתבר שהעובדים שלו מעריצים אותו. קצת בגלל שהוא עושה מה שבא לו, קצת בגלל שהוא הפך את המחלקה שלו לחלק הכי רווחי בחברה והכי הרבה בגלל שהוא אוסר עליהם לבוא לעבודה לפני עשר בבוקר. זה החלק של הרווחיות שתקע את ההנהלה. אפשר להתווכח עם הכל, חוץ מעם המון כסף. 

'אתה לא רוצה לעשות כלום, כי שתית יותר מדי?' שאלתי. שתיקה מהצד של אבנר. החלטתי לנסות שוב- 'אוקי, אתה לא רוצה לעשות כלום בעבודה?... אתה יודע, יום חמישי, כבר כמעט אחרי הצהריים, לך הביתה'. 

'לא, זה לא זה', הוא ענה. 'אני מגיע הביתה ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי. אני אומר לעצמי - עכשיו זה הזמן להנות... תהנה! וכלום לא קורה'. 

'מה עוצר אותך?' שאלתי בהפתעה. אבנר מרויח טונות של כסף, רווק, נראה יחסית... סביר כזה, והוא גם מרויח טונות של כסף.

'לא יודע'. הוא ענה. 

'אוקי' שאלתי, 'אתה בדרך החוצה ואתה אומר לעצמך ש..?' 

אבנר הסתכל למעלה ואמר 'אני מדמיין את עצמי הולך לבורדרליין, חשוך, ואני רואה איזה משהי כוסית. ואז אני מנסה לדמיין את עצמי ניגש אליה ומתחיל לדבר איתה ובמקום זה אני נשאר בבית ורואה כמה פרקים של ברייקינג-באד. או שאני מדמיין איך אני הולך ליקימונו ברוטשילד ומתחיל לשמוע את אימא שלי טוחנת לי במוח על 90 שקל לשתי חתיכות דג פיצפונות שאפילו לא טרחו לבשל. אגב, מתי יוצאת העונה החדשה של ברייקינג-באד?'

'זאת עדיין עונה חמש, זה פשוט חלק שני, בעוד כמה חודשים' אני עונה 'אבל זה נשמע שאתה יודע בדיוק מה עוצר אותך - או שזה הפחד או שאלה רגשי האשמה. אם לא היית מפחד מכלום ואימא שלך היתה מקבלת אורגזמה בפעם הראשונה מזה שבעים שנה ויורדת לך מהצוואר, מה היית עושה אז?' 

'מה?! מה אמרת על אימא ש-'

'עזוב עכשיו את אימא שלך, מה אתה, ילד קטן?' אני עוצר אותו. 'אם היית יכול לעשות מה שבא לך, בלי אשמה ובלי פחד. ולא היה לזה שום מחיר. מה היית עושה?'

אבנר חושב על זה ואני רואה את ההבעה על הפנים שלו אז אני מוסיף בזריזות 'חוץ מאונס של קטינות' לפני שהוא הולך לשם. 

אבנר מהרהר בזה בזמן שהוא מסיים את כוסית הויסקי הרביעית ואומר 'חוץ מאונס של קטינות..? קוקאין. כן, אני כבר המון זמן רוצה לעשות קוקאין. לא חשבתי על זה ככה, אבל פאק איט. כמה זה כבר יכול לעלות'. 

'מה?! לא! זה לא מה שאני אמר-' 

'אתה רוצה להסתכל רגע על הפרוייקט? אני תכף חייב ללכת'. אבנר קוטע אותי. 

שלוש דקות אחרי שאבנר הולך, אני חושב לעצמי, אוקי, אז בלי אשמה ובלי פחד. מה היית עושה?* קצת חיפושים באינטרנט, והרמתי טלפון. 

"סקיי-כיף מועדון צניחה שלום, משרדנו סגורים כעת. אנא השאירו הודעה..." ככה זה כבר שלושה ימים. אין כמו מענה קולי להרוס לך את הספונטאניות. 

*חוץ מאונס של קטינות