סגור.

אני ואבנר יצאנו אתמול לפאב השכונתי*.
מה שנחמד בפאב השכונתי זה שלמרות שהוא די גדול, הוא בדרך כלל די ריק, ואני ואבנר והברמן יושבים לדבר. מאחר שהוא גם די היחיד פה בצפון אין לנו ממש ברירות אחרות.

אתמול הפאב היה מפוצץ בערסים ובפרחות, עומדים אחד צמוד לשני, כולם עם סיגריות.
הברמן שמר לנו מקום על הבר, ומאותו רגע שהתיישבנו עמדו מאחורי כל אחד מאיתנו שבט של ערסים וחיכה שנקום. מאחורי אלה עמדו עוד ערסים ליד השולחנות ועוד חסמו את הכניסה לערסים האחרים שחיכו בחנייה.

אחרי איזה שעה נשבר לאבנר והחלטנו להתקפל. ואז התחיל הויכוח מי יושב במקומות שלנו. שבט הערסים שמאחורי אבנר קפץ ראשון וניסה לשבת במקום של אבנר, כשאבנר עדיין שם. בשלב הזה התעוררו שבט הערסים שמאחוריי והסבירו שהם חיכו הרבה זמן. השבט של אבנר ענה שהם חיכו יותר, והשבט שלי ענה שהם חיכו יותר יותר.

מאחר שכולם נופפו עם הידיים, וכולם גם שתו ויסקי** ולכולם היו סיגריות בידיים, זה היה זמן טוב ללכת אם אפשר היה לצאת. ואז אחד הערסים מהשבט שלי פלט את משפט המחץ שסיים את הויכוח וקבע מי יושב איפה.

"תראה, זה אח שלי" הוא אמר והצביע על הערס הגדול שעמד מאחוריו עם מעיל עור שחור וכובע מצחייה שחור (וכמובן סיגרייה) והוסיף "הוא יוצא רק פעם בחצי שנה...מהכלא, לא תיתן לו לשבת?"


*מי שקורא/ת את הבלוג שלי עוד עלול/ה לחשוב שאני אלכהוליסט.
**כי בירה זה לא כשר