בזמן האחרון אני מתעסק הרבה עם חוסר וודאות. לפעמים נדמה לי, שאת הדברים הגדולים בחיים, אנחנו מחליטים בחוסר וודאות. כמעט בהימור. הטיעון הטוב ביותר של אולמרט בעד היציאה למלחמה הוא שמנהיגות היא היכולת לקבל החלטות גם כשהתוצאה לא מובטחת. כי זה מה יש.
לפני ארבע שנים יצאתי עם סאבית בפעם הראשונה. אולי המונח "יצאתי" הוא קצת מוגזם, מאחר שבעיקר שכבנו. בכל אופן, היא היתה מאוד בוטה, ושאלה למה אני לא נותן לה סטירות במיטה. אני זוכר את זה כי היא ניסתה להעליב, וצחקה עלי שאני נותן סטירות כמו קוסית. כמו בשרותים ציבוריים, כשאני מרגיש שעומדים לידי ולא יוצא לי, בהתחלה לא הצלחתי.
שנה אחר כך פגשתי משהי, וחוסר הוודאות, האם זה יעשה לה טוב, האם זה מה שהיא רוצה, עצר אותי. אולי זה לא היה במקום, כי הביסים שלי בפטמות שלה כאבו לה עוד כמה ימים אחר כך. אבל יש משהו בסטירה שהוא כל כך בוטה, שהעדפתי לחכות. בסוף זה אף פעם לא יצא. לפני שבועיים היא שלחה SMS של שבת שלום, וככה התחלנו לדבר. היא יוצאת עם משהו כבר כמה זמן. הוא מצליף בה באופן קבוע. היא מאושרת. שאלתי אותה אם זה היה חסר לה בינינו והיא אמרה שהיא לא זכרה.
הבטחנו לדבר שוב, ונראה לי ששנינו יודעים שזה לא יקרה. לפחות לגבי זה נשארה הוודאות.
אחר כך באה משהי, ואני ממש שאלתי "תגידי, את רוצה?" והיא אמרה, שזה לא משהו שמבקשים. שזה משהו שקורה. או שלא. אבל שאי אפשר לבקש. וככה למדתי לחיות עם חוסר הוודאות.
יוצא לי להתעסק בזמן האחרון עם חוסר וודאות. כמו שעון בלי מספרים, אני יכול רק לנסות להרגיש. אבל אני תמיד יודע מתי המחוגים מסתדרים אחר על השני כלפי מעלה. מתי חצות. מתי המבט בעיניים אומר "עוד".
לפני 17 שנים. 12 במאי 2007 בשעה 0:14
