כשהייתי בן 17 יצא לי לגור לשבועיים בוילה ענקית, בשכונת יוקרה, אי שם בצפון תל אביב.
אני מציין את החתול הג'ינג'י, מאחר שהוא היה הסיבה הרשמית שבשבילה היינו שם, כלומר לשמור על החתול הג'ינג'י של בעלת הבית, בזמן שהיא בחו"ל.
הסיבה הלא רשמית שבשבילה היינו שם, היתה שהיינו בני 17 ולא היה לנו שום מקום אחר להזדיין.
מאותם שבועיים אני זוכר שני דברים. את החתול הג'נגי, בעיקר בגלל שהיתה לו נטייה לאכול רק אוכל מאוד יקר ולברוח כל פעם שלא סגרנו את כל החלונות, התריסים, הדלתות והארובה. חלק גדול מהשבועיים הלכו על מסעות חיפוש אחרי החתול, קריאות "פסססטט פססטט!" ונסיונות לשדל אותו לחזור הביתה עם סוגים שונים של דגים מעושנים.
הדבר השני שאני זוכר מאותם שבועיים, היה הסשן הראשון שלי. היא היתה קשורה ערומה על השטיח הכבד, עם התחתונים השחורות שלה עמוק בתוך הפה. אני הכינותי מבעוד מועד לייסט*, וכמה אטבי כביסה. עברו הרבה שנים עד שחזרתי להצליף ככה במשהי. לפני שנתיים היא התלוננה שבעקבות החוויה יש לה תחושה שונה בשתי הפטמות. אני עניתי שזה בגלל כל השנים שהיא מאוננת עם מצבטים עליהן. אני חושב שאני צודק, אבל מי יודע.
בכל אופן, שכחתי את הוילה, את הסשן ואת החתול ולא חשבתי עליהם עד לאחרונה. מה שהציף את הזכרונות היו הבלוגים שאני קורא פה בזמן האחרון. מבין כל המלל, הרגשות והתסכול, מדי פעם מבצבצת חוויה חזקה וצלולה, שתופסת אותי ולרגע מזעזעת, לרגע מהפנטת.
בדרך כלל אני משתדל שלא לשקר לעצמי. בעיקר בגלל שזה מצריך הרבה זמן, ואין לי הרבה זמן. ולכן חשבתי שאולי, הגיע הזמן להפסיק לספר לעצמי שאני רק מבקר פה, מתרשם, בוחן, מסתקרן. אולי הגיע הזמן לצלול פנימה ולעשות מנוי?
*לייסט הוא סוג של מקל פלסטיק שחור ארוך, שאיתו היו תולים פוסטרים, בתקופה שעוד היו תולים פוסטרים.
לפני 17 שנים. 16 במאי 2007 בשעה 21:57
