סוד אפל משותף

הוא נשך בכוח בכתפי וסימני השיניים נשארו בבשר הלבן. הדפתי אותו ומבטי הפך ריק.
"מה קרה?" הוא התבלבל בפנים נעלבות.
"אני עייפה היום. לא יכולה." שיקרתי אבל הזכרון חזר ודרך העיניים העצומות ראיתי את המחסן החשוך ההוא.

הייתי יותר צעירה מכולם אבל הצליחו לרשום אותי לגן העירוני למרות שלא היו שם מקומות.
הכיתה הבוגרת מילאה את המכסה ורק כמה ילדים מהשנתון שלי התקבלו.
ילדה קטנה עם שתי צמות זהובות קשורות בסרטים מבריקים וצבעוניים בשמלה קצרצרה בובתית שהביטה בסביבה הזרה.
הוא היה בגילי אבל נראה גדול וחזק. כבר כשהגיע נטל בכוח כמה משחקים וזרק אותם לרצפה אחרי שלקח אותם. הוא משך בכוח את הבובה מילדה קטנה שהחזיקה בה ותפס אותה. שנאתי אותו ולא עניתי לדבריו גם כשדרש ממני למסור לו את הדובי שהחזקתי.

הרגשתי את שיניו ננעצות בכוח בידי. עד שהצרחות שלי גברו על ההמולה מסביב שיניו כבר ננעצו בי כמה פעמים משאירים סימני דם בזרוע הלבנבנה.

למחרת הופיעה אימי.
"ג. הוא ילד עם בעיות." הסבירה הגננת וחייכה אלי את החיוך הרך שהיה שמור לילדים רק כשההורים הגיעו.
"הפסיכולוגית נמצאת במעקב. הילדה צריכה לדעת להיות חזקה. אסור להורים לעטוף ילדה בצמר גפן. כל הילדים יודעים לא להתעסק איתו. למה היא לא נתנה לו את הדובי כשהוא ביקש?"
אימי הנהנה: "לא נתת לו את הדובי וקיבלת מכות ונשיכות? כשג. מבקש משהו תני לו. יש לך מספיק צעצועים בבית ואם קורה משהו ספרי לגננת."
היא נשקה לי בשקט והלכה משאירה אותי מול עיניים שהפכו קרות ונוקשות וחיוך שנעלם ברגע שאימי נעלמה משער הגן.

יד קטנטנה אחזה ביד שלי. זאת היתה ע., הילדה הקטנה שננשכה והוכתה ביום לפני.
היא הובילה אותי בשקט למטבחון של הגן. מהמטבחון הובילה דלת קטנה וצדדית לגן המשחקים הגדול של הגן. מתחת לעץ התות הגדול, בקצה החצר היה המפלט שלי ושלה.
הסוכריות והעידוד של הגננת לילד האלים פעלו את פעולתם וכמה בנים התחילו לחקות את שיטת הפעולה.
אני וע. ברחנו כל בוקר דרך הדלת הצדדית ההיא, מוותרות על המלחמות על הצעצועים ופינות העבודה. מספרות על הסיפורים שקראו לנו, מריחות את ריח הגשם הטרי מביטות מעבר לגדר בשדה הסמוך, בפרחי הבר הצבעוניים שמלאו אותו בין העשב הרך והירוק.
כמה ילדים שהוכו הצטרפו אלינו ועם הזמן הקבוצה גדלה.

האידיליה לא ארכה הרבה זמן כי מקום המקלט הקטן שלנו התגלה לאלימים שבגן והם הצטרפו, בהתחלה מהוססים ואח"כ ג. נטל פיקוד על הקבוצה הקטנה.
"ראינו מחסן ליד." הודיע ג. והכריח את י. הקטן במכות לבוא איתו. חבריו האלימים משכו בכוח את שאר הילדים וכולם הלכו בציתנות. אני וע. הצלחנו ללכת כברת דרך ולברוח באמצע. ע. הכירה מקומות מחבוא בגן. השאר ירדו בצייתנות למרתף החשוך שהיה מחסן הכלים.
מרחוק ראינו את הגננת מתקרבת.
"אתם צריכים לבוא בזמן לגן!" צעקה. "אם אתם מתחבאים במחסן תשארו שם!" היא נטלה את המפתח מכיסה ונעלה את הילדים בתוך המחסן החשוך. אחרי כמה זמן שלחה את עוזרת הגננת לשחרר את כולם. הנעילה לא הועילה. הם חזרו למחסן.
אני וע. ידענו שקורים שם דברים סודיים ורעים שאף אחד לא רצה לדבר עליהם. כולם הביטו בפנים מבוהלות ושתקו. ע. בדקה את האזור ומצאה חלון קטן וצר, פשפש קטן שילד בן 4 יכול לעבור דרכו, להכנס ולצאת מהמחסן אם נועלים אותו.

"אם היא תנעל אותנו נברח ממנו!" הודיעה ע. ואנחנו הכנו כמה ארגזים כדי לטפס לחלון הצר שממנו יוצאים אל החופש.

ההתחמקות שלנו לא הצליחה הרבה זמן. פעם כשניסינו לברוח ראה אותנו אחד האלימים וזרז אותנו אחריו. הלכנו בפנים מבוהלות ובשקט התגנבנו וטיפסנו על הארגזים שהכנו וישבנו עליהם. כשראינו הבנו את הסיבה לפנים המבוהלות והפחד.

קבוצת האלימים תפסה את י. הקטן, הפשיטה את מכנסיו כשהם צוחקים, גילתה את עכוזו ולקחה מקל של מטאטא, כשי. הקטן צורח ומנסה להמלט ממה שהם תכננו לעשות לו.
עוד ילדה קטנה שהיתה בסביבה נתפסה ותחתוניה הופשלו לכל צהלת הילדים מסביב.

ישבתי רועדת והבטתי בע. "אנחנו יכולות להיות במקומם." לחשתי לע. בבעתה.
"יש בלוק ליד עץ התות" לחשה ע. "אם הוא נוגע בנו כשהוא לא יראה אנחנו זורקות לו את הבלוק על הראש. הוא לא יגע בנו." המחשבה לא הרגיעה אותי.
לילות הייתי רואה את המחסן החשוך ההוא אבל במקום י. והילדה ההיא הם תפסו אותי ולא יכולתי להתגונן.

הביקורים במחסן הפכו למשהו קבוע. הם תמיד התעללו בי. הקטן לקול מצהלות הקבוצה האלימה ופניהם המבוהלות של השאר.
לפעמים הגננת היתה מופיעה וכדי לחסוך לה את הריצה אחרי הילדים שנמלטו מפניה נעלה את כולם במחסן. עוזרת הגננת הטובה היתה משחררת את כולם אחרי זמן אבל אנחנו כבר יצאנו דרך הפתח הקטן ואחרינו כולם ראו את נתיב הבריחה.
נתיב הבריחה היה הסוד שלנו ושל עוזרת הגננת. היא ידעה כשכאשר היא פותחת את המחסן כעבור חצי שעה כבר לא נשארים ילדים אבל לא סיפרה. היא היתה קרן האור שלנו מאותה שיטת חינוך נוקשה ופרוסית של הכנה לחיים שהיתה בגן שלנו.

בלילות, בחלומות הייתי במחסן ההוא אבל מישהו ניסה לתפוס אותי ולא את י. ניסיתי לברוח דרך החלון הצר והוא היה חסום. כל בוקר אני וע. בדקנו את החלון הקטן, נתיב הבריחה ואת הבלוק שעליו ישבנו מתחת לעץ התות.

כשאני פוגשת את י. באוניברסיטה אנחנו תמיד שותים קפה ביחד.
י. מניח את שתי ידיו ונוטל את כף ידי בין שתי כפותיו ומביט בי במבט רך.
הסוד המשותף שלנו.
הסטודנטיות שלו שמחזרות אחרי המרצה שלהן לא יודעות את כל מה שאני יודעת עליו.
אני הייתי חלק מהקהל הקטן של בני ה4 וה5 שידע