סוד אפל משותף

הטריגר לכתיבה של הקטע הזה דווקא פה הוא השרשור ששאל על הכאב הנפשי ואיך מתמודדים איתו.
התשובות שכמה נשים כתבו הזכירו לי את הכאב הנפשי ההוא.

להבה חשופה שאלה מדוע לא סיפרנו.
קשר השתיקה הקיף את רוב ילדי הגן שהיו יותר מ35 ילדים.
הסיפור שכתבתי כולו אמיתי אבל כתבתי רק חלק מהקטעים שהיו שם.
הוא נכתב כיום כשאני משחזרת מה הרגישו הילדים בגן ההוא ומה קרה להם.
הפסקתי לכתוב כשהרגשתי שאני חוזרת לכאב של הילדות ואני כבר לא יכולה להכיל אותו. 😒
הוא כואב מידי.

הילדים ראו דבר מכאיב יותר ממה שלהבה חשבה ולכן לא סיפרו.
המבוגרים, הפסיכולוגית שטיפלה בג. האלים, הגננת והממונים עליה התרכזו בשיקומו של ג., שהיה ילד אלים ובעייתי אבל בעל תכונות מנהיגות שהם חשבו לטפח כדי לעזור בפתרון הבעיות שלו.

הילדים לא סיפרו כי ידעו שהגננת ראתה כמה פעמים מה קורה והשתיקה הכל.
כתבתי שהגננת "תפסה" כמה פעמים מה קורה וכמה פעמים הגיבה ב"עונש" לכל הילדים כאשר נעלה אותם במחסן.
הילדים לא ידעו שה"עונש" הזה היה איבוד שליטה אסור של הגננת.
הם הבינו משהו רק כאשר הגננת דרשה לא לספר כשהתחילה חקירה ואיימה שתספר שהם היו "ילדים לא טובים". הילדים שתקו.
בפעמים אחרות הגננת החליטה "לא לראות".
כרגיל היא המשיכה בהתאם להמלצות הפסיכולוגיות בהענקת חום ועידוד לג. האלים כדי להרגיע אותו ואת חבורתו.
לא ידענו מה היא סיפרה לפסיכולוגית אבל הפסיכולוגית היתה המטפלת הקבועה של ג. והגיעה תמיד לגן.

האלימות הפיזית, בשונה מהאלימות המינית שהיתה, היתה גלויה לצוות החינוכי וכאשר הורים הגיעו להתלונן ביקשו מהם לגלות הבנה כי המערכת הפסיכולוגית מטפלת בילד האלים והוא מגיע עם בעיות קשות.
הילדים שמעו וראו הכל.

בעיניים של הילדים הגיעו הורים בתלונות על מכות ונשיכות שהם קיבלו ונכשלו בהגנה עליהם ולכן אין טעם לדבר.
בעיניים של הילדים הגננת הוכיחה שהיא "יותר חזקה" מההורים שלהם והם לא מסוגלים להגן עליהם.

בעיניים של ההורים, המבוגרים, ג. הילד האלים הוא ילד מסכן ובעייתי והם סמכו על המערכת הפסיכולוגית שתטפל בו.
אימי התלוננה על אלימות קשה כשהגעתי ומבחינתה ברגע שלא סיפרתי על אלימות פיזית נוספת המערכת הפסיכולוגית הצליחה. אימי ריחמה גם על ג. ושאלה אותי כמה פעמים איך הילד המסכן מסתדר.

גם היום אנחנו שומעים לפעמים שהמערכת החינוכית מנסה לטפל בכוחות עצמה בילדים אלימים וחריגים וחלק מהטיפול הוא לעודד אותם ולתת להם סמכויות.
לפעמים בדרך נשכחים הילדים "הרגילים" כי להם אין בעיות. 😒 הם צריכים להסתדר.

הגננת שלנו היתה אסרטיבית ומקצועית כאשר ההורים הגיעו.
היא שידרה מסר שהפסיכולוגים מטפלים והילדים קלטו את המסר שההורים לא רוצים ולא יכולים לפעול.
תוסיפו לזה את הבושה להיות קורבן שקיימת גם היום וההבנה של הילדים שקרו שם דברים קשים.
לפעמים ילדים קטנים מגוננים על ההורים כאשר לפי ההבנה הילדותית שלהם ההורים לא יוכלו לפעול אבל הם יגרמו להם לעצב.
זה ההסבר שאני רואה היום לקשר השתיקה של כולם.
י. כנראה שתק מסיבה דומה. הוא חשב שהוא צריך להסתדר עם הכל בעצמו.

כולם הבינו שיש יחס מיוחד לג. אבל בעיני הילדים לא בגלל שג. מסכן בגלל האלימות והבעיות שלו אלא בגלל שהוא מועדף.

היה כאב ציני כשכתבתי שכל המבוגרים הגיעו כדי לשבח את הגננת שלנו על הצלחתה המקצועית בטיפוחו של ג. שהמערכת הפסיכולוגית הכירה ורצתה לשקם אותו אבל לדעתי בשיטה לא נכונה.
הם הצטערו כשלא המשיכו בעידודו ובטיפוחו של ג. גם בבית הספר בהתאם להמלצות הפסיכולוגיות.
בבית הספר לא קיבלו בהבנה את המנהיגות האלימה של ג. ועשו מאמצים לגרום לו לעבור לבית ספר שכן כדי ששם יוכלו לטפל בו בהתאם להמלצות הפסיכולוגיות.
י. והשאר היו ילדים "רגילים" ממשפחה "רגילות". 😒

כל הקטעים שכתבתי הם אמיתיים, כולל הסיפור שנזכרתי בו על החברה שלי והתגובה שלה על שריטה שקיבלה הילדה שלה.
החברה שלי למדה יחד איתי במערכת ש"הבינה" את האלימים והבעייתיים ודרשה מאיתנו להתחשב בהם ולכן התגובה שלה של "לא מעניין אותי איך תפתרו את הבעיה אבל הילדה שלי לא צריכה לסבול מאלימות."

😒 אני אישית לא כועסת על ג. ואם אפגוש אותו אביט בו בכאב.
ג. לא אשם כי ג. היה ילד.
המערכת הפסיכולוגית והחינוכית אשמה בעיוורון ובהתרכזות באחד ויחיד כאשר הם שוכחים בדרך את כל הילדים ה"רגילים" שבכו וידעו שהם צריכים להסתדר בעצמם.

דמעות של מלאכים.
דמעות שקטות
דמעות יפות ועצובות.
זולגות באופק דמעות
ומחפשות...
מה הן מבקשות?
אהה...

כי כשהמלאכים בוכים
בעולם אחר,
אז בעולם הזה
עצוב לנו יותר.

דמעות של מלאכים.
מדוע הם בוכים המלאכים?
אולי בגלל שזה לא קל
להיות מלאך,
בעולם עצוב כל כך.

כי כשהמלאכים בוכים....

וגם אנחנו כאן
רוצים לבכות יחד איתם
מה לעשות?...
רוצים לבכות והדמעות
אינן יורדות,
הדמעות אינן זולגות.

כי כשהמלאכים בוכים....

"אני אומרת לך, אולרים! סכינים קפיציות! את לא מנחשת מה ילדים מביאים היום לבי"ס."
מ. התחתנה וילדה כשכולנו היינו בשירות הצבאי.
"בואי ותכירי את חברה של אמא מבית הספר." קראה לביתה. "את לא יודעת מה קורה היום!!
בבית הספר ובגן שלנו לא הייתה אלימות וכעת הורים צריכים לפקוח שבע עיניים!
הבת שלי חזרה עם שריטה מאולר!! ילד בכיתה ב' שמחזיק אולר!!" פניה של מ. היו כעוסות.
"מיד הלכתי למנהלת ואמרתי שאם לא יעשו משהו אני כותבת לשרת החינוך! לשרת החינוך בכבודה ובעצמה! שיעשו משהו עם הילד הזה!! לא מעניינות אותי הבעיות שלו!!"

קמט קל עלה במצחה של מ. "אני נזכרת. לא הכרנו בגן.
ההורים שלי ניסו לרשום אותי לגן שלך ולא הצליחו. לא רצו לרשום אותי.
הכרנו בכיתה ב'.."

כיוון שהגשם במילא זלף
העצים נשבו וטיפות זלגו
מענף לענף מענף לענף...

כשאני הולכת לאחת מספריות באוניברסיטה י. תמיד רואה אותי.
החדר שלו ניבט על אחד השבילים ואני לא יודעת לאיזה. פעם שאלתי את י. איך הוא יודע שאני באוניברסיטה ואיך הוא רואה אותי והוא שתק ולא גילה לי היכן החדר שלו.
אני יכולה לברר אבל לא ניסיתי. י. שתק לרגע כששאלתי. ידעתי שהוא חשב אם הייתי עוקפת את השביל שהחדר שלו משקיף עליו.
לפעמים אני רואה אותו מדבר עם כמה פרופסורים וממשיכה ללכת, כאילו לא ראיתי אותו, אבל אני יודעת שהוא ימצא אותי ואשמע את הרחש העדין של נעלי הספורט שלו כשהוא מופיע לידי.

"שוב את סוחבת הרבה ספרים? אולי פעם נשב בבית קפה שלא באוניברסיטה ונדבר?" י. תמיד שותה איתי כוס קפה כשאני מגיעה לספריה ההיא.
"מה איתך?" שאלתי.
י. משך בכתפיו. "את יודעת, מחקרים, הרצאות, הרבה סטודנטים וסטודנטיות, אני מכין חלק מתוכניות הלימוד של הפקולטה, ישיבות עם ראשי הפקולטה."

י. הוא אחד המרצים המוערכים באוניברסיטה, ותמיד כמה סטודנטיות מנסות "להתחיל" איתו אבל קשה להגיע אליו.
י. אמר לי במפורש שביקש מהמתרגלים והמתרגלות שלו לטפל בכל הסטודנטים והוא ממעט בקשר איתם.

תמיד חשבתי אם י. יודע לצחוק: מכל הלב, צחוק משוחרר ואמיתי.
מעולם לא שמעתי את י. צוחק.
י. יודע לספר בדיחות ציניות על החיים וחיוך עולה על פניו אבל עיניו נשארות רציניות.
בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא סיים עוד מחקר.

"את יודעת שנפרדתי מע.?" ע. חברתי מהגן הייתה החברה של י. במשך הרבה זמן.

"אתה חוזר לפעמים במחשבה לזמנים האלה בילדות?" שאלתי.
י. הביט בי בעצב ונטל את כף ידי בין שתי כפות ידיו.
"לפעמים צריך לשכוח את הדברים הקשים או לסלוח. צריך לזכור את כל הדברים היפים והטהורים שהיו. את לא יודעת לשכוח. את זוכרת הכל."
הבטתי בו בשאלה: "היו הרבה זמנים יפים?"
הוא הביט בי בשאלה:
"את לא זוכרת את כל השיחות תחת עץ התות בין כולנו? היו שם ילדים נפלאים. הכרתי אותך."
הוא חייך לרגע והביט בשקט לתוך עיני.
"אני חייבת ללכת."
זו תמיד שורת הסיום שלי לשיחות שלנו וי. שותק ומלווה אותי עד שאני עוזבת את האוניברסיטה.

כיוון שהשחר במילא עלה
הגשמים שתקו והקשת נפלה
לשלולית כחולה

כיוון שבמילא הים נרגע
הגלים חזרו והחול יבש
השנים חלפו ואני אומר
זה היה סיפור של חורף
לא יותר...

החורף עבר ואביב היה בפתח ואיתו הציפיה לשנה החדשה ולכיתה א'.
הרגשתי את התקווה חוזרת אלי.
הגברתי את המאמצים שלי לא להסתבך.
מחסן כלי הגינה החשוך היה נעול תמיד והחלון הקטן נאטם בדיקט כדי שלא יוכלו להתגנב דרכו.

החצר המרווחת התמלאה פרחי אביב, הפרחים שנשתלו בגינות פרחו בשלל צבעים וריח אביבי נישא באויר. הגן שלנו היה מקום יפהפה. כל המבקרים התפעלו ממנו. כמה מעט מבוגרים רואים מעבר למעטה החיצוני של הברק.
הגננת הפרוסית שלנו הגיעה להצלחות בשיטות החינוך שלה: ג. האלים, שהיה בקבוצת הבוגרים הקטנה, הפך לעוזר האישי שלה בענייני משמעת ומספיק היה שיאמר לאחד הקטנטנים להחזיר למקומו צעצוע או לתת משהו שהחזיק בידו שהקטנטן ציית ללא מילה נוספת. הוא היה מכובד ולידו קבוצת ילדים שסרו למרותו.
רק לפעמים היה ילד קטן נעלם לפינה חשוכה בגן והיה חוזר כשמכנסיו לא רכוסים ופניו אדומות מבכי.
י. הקטן המשיך להלקח לפינות נסתרות בגן ע"י ג. ועוד כמה ילדים מחבורתו אבל שאר הילדים בגן כבר לא היו הקהל הקבוע למה שקרה.
לפעמים היתה נלקחת גם ילדה קטנה וחוזרת כשבתחתוניה עלים או פרחי אביב ופניה אדומות מבכי אבל תמיד הם היו קורבנות קבועים וילדים שקטים שלא דיברו.

אני סידרתי בשקט את הפרחים מהגינה בצנצנות הקטנות, סידרתי את פינות העבודה וכשהופיעו כל המכובדים מהעיריה לבקר בגן הקטן שלנו למדתי לשיר לכבודם ורקדתי יחד עם עוד כמה ילדות ריקוד של פרחים. המכובדים התמוגגו.
"גננת שאין כמוה. פדגוגית בחסד!" אמרו בהתפעלות והגננת ליטפה את צמותי הזהובות וחיבקה את ג. המאושר.
"ג. הוא העוזר של הגננת ואוהב להיות בגן." אמרה הגננת וכולם דיברו על הצלחתה בחינוך.
"אחד הגנים הטובים בעיר." אמר אחד המבוגרים וכמה מהילדים הביטו בהם בעיניים עצובות.

אחרי הביקור הכל הפך גלוי יותר.
ג. וכמה מחבריו היו מגיעים לקבוצה הקטנה שישבה באחת מפינות החצר ושיחקה והילד הקרבן לפעמים היה הולך איתם ללא הגה, כאילו זאת גזרת גורל.
כמה מכולם ידעו מה הסיבה שהילד או הילדה הלכו? תמיד הקטנים, החלשים, אלה שלא ידברו. תמיד קורבנות קבועים.
י. היה חוזר בשקט למקומו תחת עץ התות, מסדר את מכנסיו ומדבר אלי בשקט כאילו לא ידעתי מה קרה. עיניו היו עצובות ועיני ריקות אבל דיברנו כרגיל. י. היה ילד חכם.

בלילות הסיוטים היו חזקים יותר:
תמיד המחסן ההוא אבל מאז ששמעתי על העכברים ומאז שהחלון נאטם הסיוט היה זהה.
הקבוצה האלימה מתעללת בכמה ילדים ועיניים מבוהלות מביטות מתוך החשיכה: העיניים המבוהלות של ילדי הגן.
ג. מתעלל בכמה ילדים ומנסה לתפוס אותי. אני בורחת ומטפסת על הארגזים כדי להגיע לנתיב הבריחה, אל החופש, הקופסאות נופלות ואני מנסה ומטפסת ומגיעה בידי הקטנות אל החלון הצר ומגלה שהוא נאטם בדיקט-הדרך אל החופש נחסמה ואני נתפסת.
אף פעם הסיוט לא המשיך. תמיד התעוררתי בבכי חנוק והבטתי בחשיכה שבחדר שלי.

באחת השיחות שלנו ניסיתי לדבר עם י.
"מה יהיה אם תתנגד?" שאלתי פתאום בלי להסביר וי. הביט בי בעצב. "ניסיתי. את זוכרת איך הם היכו אותי." לא שאלתי בפעם השניה. הסיוטים בלילה התגברו...

"את הופכת לילדה אחראית" הודיעה לי הגננת וליטפה את צמותי כשטאטאתי את הגן. "את העוזרת המיוחדת שלי. בשנה הבאה את, ל. וג. תהיו כמו סגני הגננת."
הרגשתי שאני קרובה להתעלפות. "בשנה הבאה אני הולכת לכיתה א'" לחשתי.
"את צעירה מהקבוצה שלך." הודיעה לי הגננת באושר. "את, י., ג. ול. תשארו ותהיו "הבוגרים" בגן. את תהיי הסגנית המיוחדת שלי, תעזרי לסדר את הצעצועים ופינות העבודה, תשמרי על הקבוצה הצעירה החדשה ותעזרי לי." היו כמה פעמים שהיא הזכירה שאשאר עוד שנה בגן וחשבתי שההחלטה בידי אם להישאר. הפעם הבנתי שההחלטה התקבלה. אני נשארת עוד שנה בגן ההוא.
החוורתי. הפעם הראשונה שידעתי שאני לא יכולה להסתדר לבד. אני חייבת לדבר עם אמא שלי ולשכנע אותה.
ישבתי רועדת מתחת לעץ התות וחשבתי מה לומר לאמא שלי.

השנה חלפה והייתי בת 5. הקבוצה הבוגרת עזבה לכיתה א' ואני נשארתי עם הקבוצה הקטנה של "הבוגרים".
"העוזרים המיוחדים שלי-הקבוצה הבוגרת" הודיעה לנו הגננת בקול חגיגי והביטה בכולנו בעיניה הקרות כשהגענו ביום הראשון.
חיפשתי את ע. חברתי הקטנה ולא מצאתי אותה אבל ג. האלים קידם את פני בצהלות שמחה ונפל על צווארי כאילו היה הידיד הטוב ביותר שלי.
"אנחנו הבוגרים." הודיע לי באושר ואני הבטתי בו בעיניים ריקות וזכרתי את האזהרות להמנע ממריבות עם חזקים.
ג. שכח מזמן מהנשיכות, המכות והמריבה שלנו. הוא רב והיכה כמעט את כל הילדים בגן וזכר רק את ההתעללויות הקבועות שלו בי. ובילדה הקטנה שאני לא יודעת את שמה.
בלי ע. הרגשתי בודדה ונפחדת אבל למדתי להראות בטוחה וחזקה. הגננת הפרוסית שלנו לימדה את כולנו שאסור להראות חלש כי אין מי שיגן עלינו.

הטיולים למחסן האפל נמשכו גם בשנה ההיא כשהקרבן הקבוע הוא שוב י. והילדה הקטנה וילדים מזדמנים מהקבוצה הצעירה החדשה. כל מי שלא נשמע ל"מנהיגים" זכה לביקור במחסן ההוא, מכנסיו הופשלו אבל אני אף פעם לא ראיתי מה נעשה בהם.
ישבתי מרחוק על הארגז הגבוה ולא רציתי לראות או לשמוע.
ע. שהרגיעה אותי מהפחד שפעם יתפסו גם אותי כבר לא היתה.
הרגשתי לבד. בלילות הסיוטים היו שהם תופסים אותי אבל בבקרים חייכתי בעיניים ריקות לג. שחשב שאנחנו ידידים. פחדתי שאם ארגיז אותו אני אהיה הקרבן הבא.

קבוצה קטנה התקבצה כל יום מתחת לעץ התות בשעות שג. וחבריו האלימים לא היו שם.
י. הצטרף בבישנות לקבוצה. כשדיברנו שכחנו מהטיולים ההם. אף אחד לא סיפר.

ההתעללות הפסיקה כתוצאה מדבר מקרי. במחסן החשוך ההוא היו עכברים.
שניים מהילדים הצעירים בני הארבע חלו במחלה קשה ואושפזו. רצו לערוך חקירה מאין הילדים קיבלו את המחלה שמועברת ע"י עכברים.
הגננת עברה מילד לילד והזהירה לא לספר. החוקרים לא מצאו דבר אבל נערכה הדברה והמחסן נסגר. הטיולים למחסן של ג. וי. פסקו.

החורף כמעט עבר וחיכיתי לזמן שאעלה לכיתה א'.
הגננת התקרבה אלי בחיוך קר. "העוזרת המיוחדת שלי" הודיעה לי. "הרבה ילדים מהקבוצה שלך נשארים עוד שנה בגן כי כשנכנסתם הייתם צעירים מידי. ג. וי. נשארים. את רוצה להשאר ולהיות העוזרת המיוחדת שלי בגן?" היא לא ידעה מה הרגשתי. למדתי להביט בעיניים ריקות ולחייך.

הוא נשך בכוח בכתפי וסימני השיניים נשארו בבשר הלבן. הדפתי אותו ומבטי הפך ריק.
"מה קרה?" הוא התבלבל בפנים נעלבות.
"אני עייפה היום. לא יכולה." שיקרתי אבל הזכרון חזר ודרך העיניים העצומות ראיתי את המחסן החשוך ההוא.

הייתי יותר צעירה מכולם אבל הצליחו לרשום אותי לגן העירוני למרות שלא היו שם מקומות.
הכיתה הבוגרת מילאה את המכסה ורק כמה ילדים מהשנתון שלי התקבלו.
ילדה קטנה עם שתי צמות זהובות קשורות בסרטים מבריקים וצבעוניים בשמלה קצרצרה בובתית שהביטה בסביבה הזרה.
הוא היה בגילי אבל נראה גדול וחזק. כבר כשהגיע נטל בכוח כמה משחקים וזרק אותם לרצפה אחרי שלקח אותם. הוא משך בכוח את הבובה מילדה קטנה שהחזיקה בה ותפס אותה. שנאתי אותו ולא עניתי לדבריו גם כשדרש ממני למסור לו את הדובי שהחזקתי.

הרגשתי את שיניו ננעצות בכוח בידי. עד שהצרחות שלי גברו על ההמולה מסביב שיניו כבר ננעצו בי כמה פעמים משאירים סימני דם בזרוע הלבנבנה.

למחרת הופיעה אימי.
"ג. הוא ילד עם בעיות." הסבירה הגננת וחייכה אלי את החיוך הרך שהיה שמור לילדים רק כשההורים הגיעו.
"הפסיכולוגית נמצאת במעקב. הילדה צריכה לדעת להיות חזקה. אסור להורים לעטוף ילדה בצמר גפן. כל הילדים יודעים לא להתעסק איתו. למה היא לא נתנה לו את הדובי כשהוא ביקש?"
אימי הנהנה: "לא נתת לו את הדובי וקיבלת מכות ונשיכות? כשג. מבקש משהו תני לו. יש לך מספיק צעצועים בבית ואם קורה משהו ספרי לגננת."
היא נשקה לי בשקט והלכה משאירה אותי מול עיניים שהפכו קרות ונוקשות וחיוך שנעלם ברגע שאימי נעלמה משער הגן.

יד קטנטנה אחזה ביד שלי. זאת היתה ע., הילדה הקטנה שננשכה והוכתה ביום לפני.
היא הובילה אותי בשקט למטבחון של הגן. מהמטבחון הובילה דלת קטנה וצדדית לגן המשחקים הגדול של הגן. מתחת לעץ התות הגדול, בקצה החצר היה המפלט שלי ושלה.
הסוכריות והעידוד של הגננת לילד האלים פעלו את פעולתם וכמה בנים התחילו לחקות את שיטת הפעולה.
אני וע. ברחנו כל בוקר דרך הדלת הצדדית ההיא, מוותרות על המלחמות על הצעצועים ופינות העבודה. מספרות על הסיפורים שקראו לנו, מריחות את ריח הגשם הטרי מביטות מעבר לגדר בשדה הסמוך, בפרחי הבר הצבעוניים שמלאו אותו בין העשב הרך והירוק.
כמה ילדים שהוכו הצטרפו אלינו ועם הזמן הקבוצה גדלה.

האידיליה לא ארכה הרבה זמן כי מקום המקלט הקטן שלנו התגלה לאלימים שבגן והם הצטרפו, בהתחלה מהוססים ואח"כ ג. נטל פיקוד על הקבוצה הקטנה.
"ראינו מחסן ליד." הודיע ג. והכריח את י. הקטן במכות לבוא איתו. חבריו האלימים משכו בכוח את שאר הילדים וכולם הלכו בציתנות. אני וע. הצלחנו ללכת כברת דרך ולברוח באמצע. ע. הכירה מקומות מחבוא בגן. השאר ירדו בצייתנות למרתף החשוך שהיה מחסן הכלים.
מרחוק ראינו את הגננת מתקרבת.
"אתם צריכים לבוא בזמן לגן!" צעקה. "אם אתם מתחבאים במחסן תשארו שם!" היא נטלה את המפתח מכיסה ונעלה את הילדים בתוך המחסן החשוך. אחרי כמה זמן שלחה את עוזרת הגננת לשחרר את כולם. הנעילה לא הועילה. הם חזרו למחסן.
אני וע. ידענו שקורים שם דברים סודיים ורעים שאף אחד לא רצה לדבר עליהם. כולם הביטו בפנים מבוהלות ושתקו. ע. בדקה את האזור ומצאה חלון קטן וצר, פשפש קטן שילד בן 4 יכול לעבור דרכו, להכנס ולצאת מהמחסן אם נועלים אותו.

"אם היא תנעל אותנו נברח ממנו!" הודיעה ע. ואנחנו הכנו כמה ארגזים כדי לטפס לחלון הצר שממנו יוצאים אל החופש.

ההתחמקות שלנו לא הצליחה הרבה זמן. פעם כשניסינו לברוח ראה אותנו אחד האלימים וזרז אותנו אחריו. הלכנו בפנים מבוהלות ובשקט התגנבנו וטיפסנו על הארגזים שהכנו וישבנו עליהם. כשראינו הבנו את הסיבה לפנים המבוהלות והפחד.

קבוצת האלימים תפסה את י. הקטן, הפשיטה את מכנסיו כשהם צוחקים, גילתה את עכוזו ולקחה מקל של מטאטא, כשי. הקטן צורח ומנסה להמלט ממה שהם תכננו לעשות לו.
עוד ילדה קטנה שהיתה בסביבה נתפסה ותחתוניה הופשלו לכל צהלת הילדים מסביב.

ישבתי רועדת והבטתי בע. "אנחנו יכולות להיות במקומם." לחשתי לע. בבעתה.
"יש בלוק ליד עץ התות" לחשה ע. "אם הוא נוגע בנו כשהוא לא יראה אנחנו זורקות לו את הבלוק על הראש. הוא לא יגע בנו." המחשבה לא הרגיעה אותי.
לילות הייתי רואה את המחסן החשוך ההוא אבל במקום י. והילדה ההיא הם תפסו אותי ולא יכולתי להתגונן.

הביקורים במחסן הפכו למשהו קבוע. הם תמיד התעללו בי. הקטן לקול מצהלות הקבוצה האלימה ופניהם המבוהלות של השאר.
לפעמים הגננת היתה מופיעה וכדי לחסוך לה את הריצה אחרי הילדים שנמלטו מפניה נעלה את כולם במחסן. עוזרת הגננת הטובה היתה משחררת את כולם אחרי זמן אבל אנחנו כבר יצאנו דרך הפתח הקטן ואחרינו כולם ראו את נתיב הבריחה.
נתיב הבריחה היה הסוד שלנו ושל עוזרת הגננת. היא ידעה כשכאשר היא פותחת את המחסן כעבור חצי שעה כבר לא נשארים ילדים אבל לא סיפרה. היא היתה קרן האור שלנו מאותה שיטת חינוך נוקשה ופרוסית של הכנה לחיים שהיתה בגן שלנו.

בלילות, בחלומות הייתי במחסן ההוא אבל מישהו ניסה לתפוס אותי ולא את י. ניסיתי לברוח דרך החלון הצר והוא היה חסום. כל בוקר אני וע. בדקנו את החלון הקטן, נתיב הבריחה ואת הבלוק שעליו ישבנו מתחת לעץ התות.

כשאני פוגשת את י. באוניברסיטה אנחנו תמיד שותים קפה ביחד.
י. מניח את שתי ידיו ונוטל את כף ידי בין שתי כפותיו ומביט בי במבט רך.
הסוד המשותף שלנו.
הסטודנטיות שלו שמחזרות אחרי המרצה שלהן לא יודעות את כל מה שאני יודעת עליו.
אני הייתי חלק מהקהל הקטן של בני ה4 וה5 שידע