השנה חלפה והייתי בת 5. הקבוצה הבוגרת עזבה לכיתה א' ואני נשארתי עם הקבוצה הקטנה של "הבוגרים".
"העוזרים המיוחדים שלי-הקבוצה הבוגרת" הודיעה לנו הגננת בקול חגיגי והביטה בכולנו בעיניה הקרות כשהגענו ביום הראשון.
חיפשתי את ע. חברתי הקטנה ולא מצאתי אותה אבל ג. האלים קידם את פני בצהלות שמחה ונפל על צווארי כאילו היה הידיד הטוב ביותר שלי.
"אנחנו הבוגרים." הודיע לי באושר ואני הבטתי בו בעיניים ריקות וזכרתי את האזהרות להמנע ממריבות עם חזקים.
ג. שכח מזמן מהנשיכות, המכות והמריבה שלנו. הוא רב והיכה כמעט את כל הילדים בגן וזכר רק את ההתעללויות הקבועות שלו בי. ובילדה הקטנה שאני לא יודעת את שמה.
בלי ע. הרגשתי בודדה ונפחדת אבל למדתי להראות בטוחה וחזקה. הגננת הפרוסית שלנו לימדה את כולנו שאסור להראות חלש כי אין מי שיגן עלינו.
הטיולים למחסן האפל נמשכו גם בשנה ההיא כשהקרבן הקבוע הוא שוב י. והילדה הקטנה וילדים מזדמנים מהקבוצה הצעירה החדשה. כל מי שלא נשמע ל"מנהיגים" זכה לביקור במחסן ההוא, מכנסיו הופשלו אבל אני אף פעם לא ראיתי מה נעשה בהם.
ישבתי מרחוק על הארגז הגבוה ולא רציתי לראות או לשמוע.
ע. שהרגיעה אותי מהפחד שפעם יתפסו גם אותי כבר לא היתה.
הרגשתי לבד. בלילות הסיוטים היו שהם תופסים אותי אבל בבקרים חייכתי בעיניים ריקות לג. שחשב שאנחנו ידידים. פחדתי שאם ארגיז אותו אני אהיה הקרבן הבא.
קבוצה קטנה התקבצה כל יום מתחת לעץ התות בשעות שג. וחבריו האלימים לא היו שם.
י. הצטרף בבישנות לקבוצה. כשדיברנו שכחנו מהטיולים ההם. אף אחד לא סיפר.
ההתעללות הפסיקה כתוצאה מדבר מקרי. במחסן החשוך ההוא היו עכברים.
שניים מהילדים הצעירים בני הארבע חלו במחלה קשה ואושפזו. רצו לערוך חקירה מאין הילדים קיבלו את המחלה שמועברת ע"י עכברים.
הגננת עברה מילד לילד והזהירה לא לספר. החוקרים לא מצאו דבר אבל נערכה הדברה והמחסן נסגר. הטיולים למחסן של ג. וי. פסקו.
החורף כמעט עבר וחיכיתי לזמן שאעלה לכיתה א'.
הגננת התקרבה אלי בחיוך קר. "העוזרת המיוחדת שלי" הודיעה לי. "הרבה ילדים מהקבוצה שלך נשארים עוד שנה בגן כי כשנכנסתם הייתם צעירים מידי. ג. וי. נשארים. את רוצה להשאר ולהיות העוזרת המיוחדת שלי בגן?" היא לא ידעה מה הרגשתי. למדתי להביט בעיניים ריקות ולחייך.
לפני 17 שנים. 12 בנובמבר 2006 בשעה 16:38
