החורף עבר ואביב היה בפתח ואיתו הציפיה לשנה החדשה ולכיתה א'.
הרגשתי את התקווה חוזרת אלי.
הגברתי את המאמצים שלי לא להסתבך.
מחסן כלי הגינה החשוך היה נעול תמיד והחלון הקטן נאטם בדיקט כדי שלא יוכלו להתגנב דרכו.
החצר המרווחת התמלאה פרחי אביב, הפרחים שנשתלו בגינות פרחו בשלל צבעים וריח אביבי נישא באויר. הגן שלנו היה מקום יפהפה. כל המבקרים התפעלו ממנו. כמה מעט מבוגרים רואים מעבר למעטה החיצוני של הברק.
הגננת הפרוסית שלנו הגיעה להצלחות בשיטות החינוך שלה: ג. האלים, שהיה בקבוצת הבוגרים הקטנה, הפך לעוזר האישי שלה בענייני משמעת ומספיק היה שיאמר לאחד הקטנטנים להחזיר למקומו צעצוע או לתת משהו שהחזיק בידו שהקטנטן ציית ללא מילה נוספת. הוא היה מכובד ולידו קבוצת ילדים שסרו למרותו.
רק לפעמים היה ילד קטן נעלם לפינה חשוכה בגן והיה חוזר כשמכנסיו לא רכוסים ופניו אדומות מבכי.
י. הקטן המשיך להלקח לפינות נסתרות בגן ע"י ג. ועוד כמה ילדים מחבורתו אבל שאר הילדים בגן כבר לא היו הקהל הקבוע למה שקרה.
לפעמים היתה נלקחת גם ילדה קטנה וחוזרת כשבתחתוניה עלים או פרחי אביב ופניה אדומות מבכי אבל תמיד הם היו קורבנות קבועים וילדים שקטים שלא דיברו.
אני סידרתי בשקט את הפרחים מהגינה בצנצנות הקטנות, סידרתי את פינות העבודה וכשהופיעו כל המכובדים מהעיריה לבקר בגן הקטן שלנו למדתי לשיר לכבודם ורקדתי יחד עם עוד כמה ילדות ריקוד של פרחים. המכובדים התמוגגו.
"גננת שאין כמוה. פדגוגית בחסד!" אמרו בהתפעלות והגננת ליטפה את צמותי הזהובות וחיבקה את ג. המאושר.
"ג. הוא העוזר של הגננת ואוהב להיות בגן." אמרה הגננת וכולם דיברו על הצלחתה בחינוך.
"אחד הגנים הטובים בעיר." אמר אחד המבוגרים וכמה מהילדים הביטו בהם בעיניים עצובות.
אחרי הביקור הכל הפך גלוי יותר.
ג. וכמה מחבריו היו מגיעים לקבוצה הקטנה שישבה באחת מפינות החצר ושיחקה והילד הקרבן לפעמים היה הולך איתם ללא הגה, כאילו זאת גזרת גורל.
כמה מכולם ידעו מה הסיבה שהילד או הילדה הלכו? תמיד הקטנים, החלשים, אלה שלא ידברו. תמיד קורבנות קבועים.
י. היה חוזר בשקט למקומו תחת עץ התות, מסדר את מכנסיו ומדבר אלי בשקט כאילו לא ידעתי מה קרה. עיניו היו עצובות ועיני ריקות אבל דיברנו כרגיל. י. היה ילד חכם.
בלילות הסיוטים היו חזקים יותר:
תמיד המחסן ההוא אבל מאז ששמעתי על העכברים ומאז שהחלון נאטם הסיוט היה זהה.
הקבוצה האלימה מתעללת בכמה ילדים ועיניים מבוהלות מביטות מתוך החשיכה: העיניים המבוהלות של ילדי הגן.
ג. מתעלל בכמה ילדים ומנסה לתפוס אותי. אני בורחת ומטפסת על הארגזים כדי להגיע לנתיב הבריחה, אל החופש, הקופסאות נופלות ואני מנסה ומטפסת ומגיעה בידי הקטנות אל החלון הצר ומגלה שהוא נאטם בדיקט-הדרך אל החופש נחסמה ואני נתפסת.
אף פעם הסיוט לא המשיך. תמיד התעוררתי בבכי חנוק והבטתי בחשיכה שבחדר שלי.
באחת השיחות שלנו ניסיתי לדבר עם י.
"מה יהיה אם תתנגד?" שאלתי פתאום בלי להסביר וי. הביט בי בעצב. "ניסיתי. את זוכרת איך הם היכו אותי." לא שאלתי בפעם השניה. הסיוטים בלילה התגברו...
"את הופכת לילדה אחראית" הודיעה לי הגננת וליטפה את צמותי כשטאטאתי את הגן. "את העוזרת המיוחדת שלי. בשנה הבאה את, ל. וג. תהיו כמו סגני הגננת."
הרגשתי שאני קרובה להתעלפות. "בשנה הבאה אני הולכת לכיתה א'" לחשתי.
"את צעירה מהקבוצה שלך." הודיעה לי הגננת באושר. "את, י., ג. ול. תשארו ותהיו "הבוגרים" בגן. את תהיי הסגנית המיוחדת שלי, תעזרי לסדר את הצעצועים ופינות העבודה, תשמרי על הקבוצה הצעירה החדשה ותעזרי לי." היו כמה פעמים שהיא הזכירה שאשאר עוד שנה בגן וחשבתי שההחלטה בידי אם להישאר. הפעם הבנתי שההחלטה התקבלה. אני נשארת עוד שנה בגן ההוא.
החוורתי. הפעם הראשונה שידעתי שאני לא יכולה להסתדר לבד. אני חייבת לדבר עם אמא שלי ולשכנע אותה.
ישבתי רועדת מתחת לעץ התות וחשבתי מה לומר לאמא שלי.
לפני 17 שנים. 13 בנובמבר 2006 בשעה 13:42
