סוד אפל משותף

"אני אומרת לך, אולרים! סכינים קפיציות! את לא מנחשת מה ילדים מביאים היום לבי"ס."
מ. התחתנה וילדה כשכולנו היינו בשירות הצבאי.
"בואי ותכירי את חברה של אמא מבית הספר." קראה לביתה. "את לא יודעת מה קורה היום!!
בבית הספר ובגן שלנו לא הייתה אלימות וכעת הורים צריכים לפקוח שבע עיניים!
הבת שלי חזרה עם שריטה מאולר!! ילד בכיתה ב' שמחזיק אולר!!" פניה של מ. היו כעוסות.
"מיד הלכתי למנהלת ואמרתי שאם לא יעשו משהו אני כותבת לשרת החינוך! לשרת החינוך בכבודה ובעצמה! שיעשו משהו עם הילד הזה!! לא מעניינות אותי הבעיות שלו!!"

קמט קל עלה במצחה של מ. "אני נזכרת. לא הכרנו בגן.
ההורים שלי ניסו לרשום אותי לגן שלך ולא הצליחו. לא רצו לרשום אותי.
הכרנו בכיתה ב'.."

כיוון שהגשם במילא זלף
העצים נשבו וטיפות זלגו
מענף לענף מענף לענף...

כשאני הולכת לאחת מספריות באוניברסיטה י. תמיד רואה אותי.
החדר שלו ניבט על אחד השבילים ואני לא יודעת לאיזה. פעם שאלתי את י. איך הוא יודע שאני באוניברסיטה ואיך הוא רואה אותי והוא שתק ולא גילה לי היכן החדר שלו.
אני יכולה לברר אבל לא ניסיתי. י. שתק לרגע כששאלתי. ידעתי שהוא חשב אם הייתי עוקפת את השביל שהחדר שלו משקיף עליו.
לפעמים אני רואה אותו מדבר עם כמה פרופסורים וממשיכה ללכת, כאילו לא ראיתי אותו, אבל אני יודעת שהוא ימצא אותי ואשמע את הרחש העדין של נעלי הספורט שלו כשהוא מופיע לידי.

"שוב את סוחבת הרבה ספרים? אולי פעם נשב בבית קפה שלא באוניברסיטה ונדבר?" י. תמיד שותה איתי כוס קפה כשאני מגיעה לספריה ההיא.
"מה איתך?" שאלתי.
י. משך בכתפיו. "את יודעת, מחקרים, הרצאות, הרבה סטודנטים וסטודנטיות, אני מכין חלק מתוכניות הלימוד של הפקולטה, ישיבות עם ראשי הפקולטה."

י. הוא אחד המרצים המוערכים באוניברסיטה, ותמיד כמה סטודנטיות מנסות "להתחיל" איתו אבל קשה להגיע אליו.
י. אמר לי במפורש שביקש מהמתרגלים והמתרגלות שלו לטפל בכל הסטודנטים והוא ממעט בקשר איתם.

תמיד חשבתי אם י. יודע לצחוק: מכל הלב, צחוק משוחרר ואמיתי.
מעולם לא שמעתי את י. צוחק.
י. יודע לספר בדיחות ציניות על החיים וחיוך עולה על פניו אבל עיניו נשארות רציניות.
בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא סיים עוד מחקר.

"את יודעת שנפרדתי מע.?" ע. חברתי מהגן הייתה החברה של י. במשך הרבה זמן.

"אתה חוזר לפעמים במחשבה לזמנים האלה בילדות?" שאלתי.
י. הביט בי בעצב ונטל את כף ידי בין שתי כפות ידיו.
"לפעמים צריך לשכוח את הדברים הקשים או לסלוח. צריך לזכור את כל הדברים היפים והטהורים שהיו. את לא יודעת לשכוח. את זוכרת הכל."
הבטתי בו בשאלה: "היו הרבה זמנים יפים?"
הוא הביט בי בשאלה:
"את לא זוכרת את כל השיחות תחת עץ התות בין כולנו? היו שם ילדים נפלאים. הכרתי אותך."
הוא חייך לרגע והביט בשקט לתוך עיני.
"אני חייבת ללכת."
זו תמיד שורת הסיום שלי לשיחות שלנו וי. שותק ומלווה אותי עד שאני עוזבת את האוניברסיטה.

כיוון שהשחר במילא עלה
הגשמים שתקו והקשת נפלה
לשלולית כחולה

כיוון שבמילא הים נרגע
הגלים חזרו והחול יבש
השנים חלפו ואני אומר
זה היה סיפור של חורף
לא יותר...