הטריגר לכתיבה של הקטע הזה דווקא פה הוא השרשור ששאל על הכאב הנפשי ואיך מתמודדים איתו.
התשובות שכמה נשים כתבו הזכירו לי את הכאב הנפשי ההוא.
להבה חשופה שאלה מדוע לא סיפרנו.
קשר השתיקה הקיף את רוב ילדי הגן שהיו יותר מ35 ילדים.
הסיפור שכתבתי כולו אמיתי אבל כתבתי רק חלק מהקטעים שהיו שם.
הוא נכתב כיום כשאני משחזרת מה הרגישו הילדים בגן ההוא ומה קרה להם.
הפסקתי לכתוב כשהרגשתי שאני חוזרת לכאב של הילדות ואני כבר לא יכולה להכיל אותו. 😒
הוא כואב מידי.
הילדים ראו דבר מכאיב יותר ממה שלהבה חשבה ולכן לא סיפרו.
המבוגרים, הפסיכולוגית שטיפלה בג. האלים, הגננת והממונים עליה התרכזו בשיקומו של ג., שהיה ילד אלים ובעייתי אבל בעל תכונות מנהיגות שהם חשבו לטפח כדי לעזור בפתרון הבעיות שלו.
הילדים לא סיפרו כי ידעו שהגננת ראתה כמה פעמים מה קורה והשתיקה הכל.
כתבתי שהגננת "תפסה" כמה פעמים מה קורה וכמה פעמים הגיבה ב"עונש" לכל הילדים כאשר נעלה אותם במחסן.
הילדים לא ידעו שה"עונש" הזה היה איבוד שליטה אסור של הגננת.
הם הבינו משהו רק כאשר הגננת דרשה לא לספר כשהתחילה חקירה ואיימה שתספר שהם היו "ילדים לא טובים". הילדים שתקו.
בפעמים אחרות הגננת החליטה "לא לראות".
כרגיל היא המשיכה בהתאם להמלצות הפסיכולוגיות בהענקת חום ועידוד לג. האלים כדי להרגיע אותו ואת חבורתו.
לא ידענו מה היא סיפרה לפסיכולוגית אבל הפסיכולוגית היתה המטפלת הקבועה של ג. והגיעה תמיד לגן.
האלימות הפיזית, בשונה מהאלימות המינית שהיתה, היתה גלויה לצוות החינוכי וכאשר הורים הגיעו להתלונן ביקשו מהם לגלות הבנה כי המערכת הפסיכולוגית מטפלת בילד האלים והוא מגיע עם בעיות קשות.
הילדים שמעו וראו הכל.
בעיניים של הילדים הגיעו הורים בתלונות על מכות ונשיכות שהם קיבלו ונכשלו בהגנה עליהם ולכן אין טעם לדבר.
בעיניים של הילדים הגננת הוכיחה שהיא "יותר חזקה" מההורים שלהם והם לא מסוגלים להגן עליהם.
בעיניים של ההורים, המבוגרים, ג. הילד האלים הוא ילד מסכן ובעייתי והם סמכו על המערכת הפסיכולוגית שתטפל בו.
אימי התלוננה על אלימות קשה כשהגעתי ומבחינתה ברגע שלא סיפרתי על אלימות פיזית נוספת המערכת הפסיכולוגית הצליחה. אימי ריחמה גם על ג. ושאלה אותי כמה פעמים איך הילד המסכן מסתדר.
גם היום אנחנו שומעים לפעמים שהמערכת החינוכית מנסה לטפל בכוחות עצמה בילדים אלימים וחריגים וחלק מהטיפול הוא לעודד אותם ולתת להם סמכויות.
לפעמים בדרך נשכחים הילדים "הרגילים" כי להם אין בעיות. 😒 הם צריכים להסתדר.
הגננת שלנו היתה אסרטיבית ומקצועית כאשר ההורים הגיעו.
היא שידרה מסר שהפסיכולוגים מטפלים והילדים קלטו את המסר שההורים לא רוצים ולא יכולים לפעול.
תוסיפו לזה את הבושה להיות קורבן שקיימת גם היום וההבנה של הילדים שקרו שם דברים קשים.
לפעמים ילדים קטנים מגוננים על ההורים כאשר לפי ההבנה הילדותית שלהם ההורים לא יוכלו לפעול אבל הם יגרמו להם לעצב.
זה ההסבר שאני רואה היום לקשר השתיקה של כולם.
י. כנראה שתק מסיבה דומה. הוא חשב שהוא צריך להסתדר עם הכל בעצמו.
כולם הבינו שיש יחס מיוחד לג. אבל בעיני הילדים לא בגלל שג. מסכן בגלל האלימות והבעיות שלו אלא בגלל שהוא מועדף.
היה כאב ציני כשכתבתי שכל המבוגרים הגיעו כדי לשבח את הגננת שלנו על הצלחתה המקצועית בטיפוחו של ג. שהמערכת הפסיכולוגית הכירה ורצתה לשקם אותו אבל לדעתי בשיטה לא נכונה.
הם הצטערו כשלא המשיכו בעידודו ובטיפוחו של ג. גם בבית הספר בהתאם להמלצות הפסיכולוגיות.
בבית הספר לא קיבלו בהבנה את המנהיגות האלימה של ג. ועשו מאמצים לגרום לו לעבור לבית ספר שכן כדי ששם יוכלו לטפל בו בהתאם להמלצות הפסיכולוגיות.
י. והשאר היו ילדים "רגילים" ממשפחה "רגילות". 😒
כל הקטעים שכתבתי הם אמיתיים, כולל הסיפור שנזכרתי בו על החברה שלי והתגובה שלה על שריטה שקיבלה הילדה שלה.
החברה שלי למדה יחד איתי במערכת ש"הבינה" את האלימים והבעייתיים ודרשה מאיתנו להתחשב בהם ולכן התגובה שלה של "לא מעניין אותי איך תפתרו את הבעיה אבל הילדה שלי לא צריכה לסבול מאלימות."
😒 אני אישית לא כועסת על ג. ואם אפגוש אותו אביט בו בכאב.
ג. לא אשם כי ג. היה ילד.
המערכת הפסיכולוגית והחינוכית אשמה בעיוורון ובהתרכזות באחד ויחיד כאשר הם שוכחים בדרך את כל הילדים ה"רגילים" שבכו וידעו שהם צריכים להסתדר בעצמם.
דמעות של מלאכים.
דמעות שקטות
דמעות יפות ועצובות.
זולגות באופק דמעות
ומחפשות...
מה הן מבקשות?
אהה...
כי כשהמלאכים בוכים
בעולם אחר,
אז בעולם הזה
עצוב לנו יותר.
דמעות של מלאכים.
מדוע הם בוכים המלאכים?
אולי בגלל שזה לא קל
להיות מלאך,
בעולם עצוב כל כך.
כי כשהמלאכים בוכים....
וגם אנחנו כאן
רוצים לבכות יחד איתם
מה לעשות?...
רוצים לבכות והדמעות
אינן יורדות,
הדמעות אינן זולגות.
כי כשהמלאכים בוכים....
לפני 17 שנים. 14 בנובמבר 2006 בשעה 12:23
