לפני מספר ימים קיבלתי הודעה הזויה...
"תגיעי לבית המעצר אבו כביר. אחיך עצור"...
אחי?? עצור?? על מה? למה? ממתי? איך? מממממוו?
הגעתי לבית המעצר כדי לברר על מה כל המהומה. השעה הייתה שעת אחר הצהריים, אמנם שמש בחוץ, אבל רוח נשבה וציננה את להט הבוקר.
אחי ישב בחדר, שכנראה מיועד למבקרים, לבוש בחולצת טי שירט דהויה שכבר התרגלה לגופו במהלך הלילה, ועל פניו הבעה מיואשת.
שלפתי סיגריה, בניגוד להוראות, והצתתי אותה יחד עם עוד אחת שהגשתי לאחי.
הסוהר הישנוני ישב ליד מיני-מאוורר וניקר לתוך עצמו. אם היה מתעורר ומעיר לי על העישון הייתי משלבת רגליים בנוסח שרון-סטוני ושואלת אותו "מה תעשה? תעצור אותי על עישון?"...
אחי שאף את הסיגריה ארוכות והסביר לי שנעצר אתמול לפנות ערב בחשדות כאלה ואחרים, רק שהוא בכלל לא קשור ולא היה בסביבה.. טעות בזיהוי כנראה..
הנהנתי ותקעתי מבט חודר לתוך עיניו. הוא השיב לי במבט צלול ונראה שבאמת אין לו מה להסתיר.
לחשתי לו שלא משנה מי טעה ומה טעה, שלא ידבר עם אף אחד. אחד הנשלטים שלי הוא עורך דין מצליח, והוא יגיע אליו עוד באותו יום.
אחי חייך וחיבק אותי, שערו דביק וזיפים קטנים ורכים מיתמרים מפניו הצעירות.
הסוהר הישנוני עשה תנועה מעורפלת וניעור. הצצה חטופה בשעון שלו גרמה לו להבין שהביקור הקצר שלי הפך לארוך, להרים סוג של מכשיר קשר ולבצע חילוף עם סוהר אחר.
הסוהר המחליף נכנס לחדר, ששלושה מקירותיו היו בנויים אבן ואילו קיר אחד עשוי סורגים, התלחשש עם הסוהר הישנוני, ואחרי חילופי דברים הוחלט שהישנוני ילווה את אחי בחזרה לתא המעצר.
נפרדתי מאחי, לא לפני שנתתי לו עוד סיגריה ארוכה אחת לדרך, מבלי שישימו לב, ונשיקה גדולה על המצח.
הסוהר המחליף היה אמור ללוות אותי בחזרה ליציאה. הייתה רק בעיה אחת: המחליף היה בגובה 1.90, רחב כתפיים ובעל עיניים כחולות מהפנטות... לא משהו שאפשר לפספס, בטח לא כשהוא במדים. בטח לא אני.
ניגשתי אליו וחייכתי את החיוך המפתה שלי, זה שכבר הפיל ברשת קורבנות גדולים. הוא מצמץ וחייך בחזרה, מנסה לשמור על ארשת רצינית וכוחנית. לא הלך לו. מיד קלטתי שהוא נשלט. משהו בברק של עיניו, משהו ברעד הקל שעבר בגבו, משהו בתנועה הלא רצונית של צווארו...
התקרבתי אליו עד שיכולתי לחוש בנשימותיו. הוא לא זז. שמתי אצבע שלופת ציפורן ארוכה על כפתור בחולצתו ומשכתי אותו אליי.
הוא העיף מבט זהיר סביב, בודק שאנחנו אכן לבד. ברור שאנחנו לבד. תור של אנשים מחכה בחוץ כדי לפגוש את יקירהם, ממתין בקוצר רוח שהביקור הקודם יסתיים, אבל הביקור הקודם עדיין לא סיימה. למען האמת היא עדיין לא התחילה.
הסוהר החזיר אליי את מבטו, הפעם מחוייך יותר. הוא בטח חושב שהוא הולך לקבל כאן את זיון חייו... חח.. כמה הוא צודק...
"למה אתה בלי כובע?", שאלתי אותו, כאילו הוא חייב לי הסברים.
הוא היה קצת מופתע אבל מלמל משהו על זה שלא חייבים וחם..
"אתה מפר כאן כללים, אתה יודע?!", הנחתתי יד קשה על צווארו וחנקתי אותו בעזרת שתי אצבעות בלבד. הוא נרתע.
"בוא הנה", גררתי אותו לצד הפנימי של החדר, זה שמוסתר לבאים מבחוץ. הוא ציית ונעמד במקום עליו הצבעתי כמו רובוט ממושמע.
יש לי בבית מזוודת הפתעות, כזו שאני דואגת למלא מידי כמה זמן באביזרים חדשים ומעניינים. יש שם אביזרים ממתכת, מפלסטיק, מעץ, מעור... יש גדולים, יש קטנים... יש מכל הסוגים. אבל בתיק האישי שלי, זה שהולך איתי לעבודה, יש כמה כלים תמימים למראה, שאפילו בכניסה לבית המעצר לא שמים לב אליהם..
הראשון ששלפתי היה שרוך. שרוך פשוט של נעל. הצמדתי את הסוהר לקיר, פתחתי את חגורת מכנסיו ושמטתי אותם במורד גופו. הוא נשאר עם תחתון צמוד, שהוכיח לי שגם לגבוהים יש מה להציע..
נפטרתי גם מהצמודון ובידיים זריזות ומיומנות קשרתי את השרוך על אשכיו. הוא לא זז ולא התנגד. כאילו ידע לצפות את המהלכים שלי מראש, כאילו הכיר את גזר הדין שלו וקיבל אותו בהכנעה.
איברו התחיל להתנפח והווריד שבו תפח. עוד שני סיבובים והאשכים שלו הופרדו האחת מהשניה. מראה מלבב...
שלפתי מחגורת מכנסיו זוג אזיקים משטרתיים, ממש כמו אלה שיש לי בבית, ואזקתי את ידיו מאחורי גבו, מבלי לבדוק אפילו אם יש מפתח מתאים בסביבה.
הפריט השני ששלפתי היה מברשת שיער. כך לפחות זה נראה... הקצה התמים והרך של המברשת נשלף לתוך עצמו וחושף יתד סיליקון גדולה ועבה בצבע בז' אשר עליה הלבשתי קונדום.
הסוהר שלי פער עיניים ומלמל משהו בנוסח "איך.. איך הכנסת את זה לכאן..?"
לפני שסיים להגות במחדלי בית המעצר, סובבתי אותו בתקיפות ונעצתי רגל ארוכה מאחורי ברכיו. הוא צנח מייד על ארבע, כשראשו מונח על בליטה בקיר ונשאר באותה זוית גם כשמרחתי קרם על הדילדו המקונדם והכנסתי אותו בעוצמה לאחוריו.
גניחות נפלטו מפיו והוא ניסה להסוות אותן, עיניו מתרוצצות בחוריהן ואזניו קשובות למקרה שמישהו מתקרב.. לא שזה היה עוזר לו הרבה במצבו..
המשכתי להחדיר את האביזר המתוחכם שלי פנימה והחוצה ועוד יותר פנימה וראיתי את איברו מאיים להתפוצץ מבעד לקשירה הצבאית בה הוא נתון.
השארתי את האביזר בתוכו, תקוע במעמקים וסובבתי את הסוהר שלי, עדיין מכופף, בכיווני. הראש שלו היה בדיוק בגובה המתאים והחלטתי שזה זמן מצויין לעמוד מעליו ולכסות את פניו עם החצאית הקצרה שלי. הוא השמיע אנחה כשקלט שפיו נמצא כל כך קרוב אליי ושאני בלי תחתונים.
"תתחיל ללקק!", פקדתי עליו והוא לא התמהמה ושלח אליי לשון חמה ונעימה.
חשבתי שיקח לי הרבה יותר זמן לגמור, אבל בדיוק תוך שתי דקות, ולמרות שהתנוחה לא הייתה הכי נוחה, גמרתי לתוך פיו.
"פה גדול!", ציוויתי שוב, עדיין קצת מתנשפת מהגמירה המהירה והנהדרת שהעניק לי. הוא פער את פיו, בדיוק כדי לקלוט את זרם השתן השקוף והחם שלי. הוא גמע הכל, בלי להזיל טיפה אחת, נהנה ממעיין המלוכה שלי, נהנה מהכוח שלי.
הושבתי אותו, ידיו עדיין אזוקות מאחורי גבו, והשענתי אותו על הקיר. איברו קיבל גוון סגלגל וגודלו כבר היה מעל לסביר. פישקתי רגליים ארוכות, נעמדתי מעליו, מחשבת את הזוית, ואז התישבתי עליו לאט והרגשתי איך אני כובשת את כולו לתוכי.
התחלתי לזוז בקצב איטי שלאט לאט התגבר, מרגישה אותו נוגע בדיוק בנקודות הנכונות, עבה בדיוק מילימטר אחד יותר ממה שצריך, ולוחץ מבפנים על אותה נקודה שרק לעיתים מצליחה להפיק, מעבר לעונג העילאי ולאורגזמה, את אותו שפריץ מטורף לו נשים מחכות.
עם יד שמאל איזנתי את עצמי ואילו עם יד ימין התרתי את השרוך שבזכותו נרטבה כל רצפת החדר, עדיין ממשיכה להתנועע. הוא נאנק, פתאום חזר אליו כל זרם הדם, התחושה חזרה לאיברו, כל כך חזקה, כל כך מחרמנת...
"אתה יכול לגמור", קמתי מעליו בדיוק בשניה הנכונה, השניה שלפני הגמירה, וראיתי אותו משפריץ מעל לראשו ופוגע בקיר שמאחוריו.
פרצתי בצחוק רם, רואה את רגליו רועדות ועיניו עצומות, מתנשף כאילו רב עם חמור...
עזרתי לו לקום, שלפתי מתוכו את כל החפצים ששייכים לי ואפילו עזרתי לו להתלבש.
סידרתי את שערי, אספתי את התיק שלי, על כל תוכנו, והתקדמתי בכיוון היציאה, מאפשרת למבקרים אחרים להתקדם בתור.
"רגע...", שמעתי אותו מאחורי כשכבר סגרתי את דלת הסורג אחרי, "המפתח לאזיקים..."
המשכתי ללכת, משאירה אותו שם, מחייכת לעצמי, עונדת את משקפי השמש שלי ונעלמת לעבר האופק.
לפני 16 שנים. 5 באוגוסט 2008 בשעה 15:14
