מאלפת בסגנון חופשי

איראן 1853...
לא, בעצם ישראל 2009, לרגע התבלבלתי.
תל אביב, עיר ללא הפסקה, עיר החטאים, העיר שבה הכל מותר, הוכתמה בדם הפרימיטיביות.
ניחוח קל של רכבות משנת 1940 עולה באפי כשאני חושבת על רצח שהתבצע על מזבח השנאה לאחר, על רצח שכל כולו הוא השמדת השונה ואי-קבלת זהותו המינית.
הכעס גואה בי, ואיתו התיסכול, על יכולתם של אנשים לקטול חייהם של חבריהם על פי אמות מידה גזעניות וקיצוניות.
היום יורים בנוער הומו-לסבי, מחר אונסים נשים בדסמיות ומחרתיים שולחים למחנות ריכוז את השולטים, הנשלטים, העולים החדשים, הזקנים, החולים, המפגרים, החילוניים, הדתייים, היהודים, הערבים, הגבוהים, הנמוכים...
אף אחד לא מחוייב לקבל עליו את הכללים או הסטיות של תתי החברות הקטנות. זה לגיטימי שאדם לא יזדהה עם נוער הומו-לסבי, או עם קהילת הבדסמ, אבל מכאן ועד לרצח?
אני מתארת לעצמי שהרוצח לא עצר לחשוב לרגע שלנער שהוא עומד לירות בו יש הורים, אחים, חברים שאוהבים אותו למרות ובזכות מי שהוא. למעשה, אותו רוצח בוודאי לא "חשב" בכלל.
מבחינתו, הרצח הזה מוצדק. מבחינתו, אין מקום לסוטים בעולמינו, ועליו מוטלת האחריות (שלא לומר המצווה) למדר את הסטיות הללו מן החברה...
אני כועסת, אני מתוסכלת, אני חסרת אונים ואני חוששת.
ליבי עם משפחות ההרוגים, וכולי תקווה להחלמת הפצועים.
ישראל 2009...