מאלפת בסגנון חופשי

לאחרונה התחלתי להסתובב קצת בעולם. בקטנה. בכל מקום כמה ימים, לפעמים רק סופ"ש, ובכל מקום חוויתי חוויות שלא תיארתי לעצמי שאחלום עליהן (או שבעצם רק חלמתי עליהן)..
סוף סוף התיישבתי לכתוב על האירועים מהחודש שעבר ובעטתי למחסום הכתיבה ישר בפנים!

בשנה שעברה, כשהייתי באוסטריה, התאכסנתי במלון מצויין, אך הוא נראה עלוב לעומת מלון היוקרה שניצב בגאווה לצידו. הייתי חייבת להציץ קצת ללובי המפואר, וכך קרה שבין גביע שמפניה תוסס לקערת תותים אדומים, הכרתי את ד"ר יאן ביברהאוזן.
יאן היה גבר גבוה, כבן 36, רחב כתפיים ובעל הליכה זקופה ואצילית. משפחתו היתה אחת המשפחות העשירות בוינה והוא עצמו ניהל כמה עסקי משפחה יחד עם כמה עסקים שפיתח בעצמו בתחומים מגוונים.
בלובי המלון היוקרתי שבו התאכסן הונחו ספות קטיפה רכות שהייתי חייבת לבדוק, ובעודי מצניחה את עכוזי לתוך אחת הספות, התיישב ד"ר ביברהאוזן בנונשלאנט על הספה שמולי. פתחנו בשיחה קלילה על מזג האויר ולאט לאט גלשנו לנושאים נוספים.
ד"ר ביברהאוזן נע בין אוסטריה לאוקראינה פעמיים בשנה בעקבות עסקיו ומידי פעם מבקר בצ'כיה, כשיש לו זמן. את צ'כיה הוא אוהב גם בגלל הנוף, אך בעיקר בזכות איזה מלון מסויים, כשעתיים מפראג.
שעתיים מפראג? הרהרתי לעצמי תוך כדי שיחה, אני יודעת מה יש שם... אבל לא יכול להיות שד"ר ביברהאוזן מתכוון למה שאני מתכוונת.. זה קצת מוזר שלכל מקום שאליו אני מגיעה פתאום צצים אנשי בדסמ, לא? הוא בטח מתכוון למקום אחר ולא ל- OWK...
"OWK?", שאל לפתע והעיר אותי מהרהוריי.
"מה?", עניתי בלי לחשוב.
"אמרת משהו על OWK. לא ידעתי שאת מכירה את המקום", חייך, ועיניו הבהירות נצצו כלפי.
חייכתי בחזרה. חיוך גדול ומלא שיניים, חיוך של מישהי שהבינה בפעם המליון שהעולם לא קטן, אלא שבני האדם המאכלסים אותו פשוט דומים.
הד"ר הבין מהחיוך המתרחב שלי בדיוק מה חולף בראשי ובלי להציץ בשעון היוקרה הנוצץ שלו, קם מהספה, שלף כרטיס ביקור מהודר וביקש שאתקשר אליו למחרת בערב.
בכל יום המחרת הרהרתי בו, מתלבטת האם ומתי להתקשר, סקרנית לגבי הטיפוס החדש שהכרתי. גם נאה, גם מרשים, גם אינטיליגנט, גם עשיר וגם מכיר את עולם השליטה.
בערב, בלי שעה ספציפית, נשכבתי על המיטה בחדרי ופשוט חייגתי את הספרות עד למשמע טון החיוג שאחריו נשמע קולו העמוק של הד"ר.
הוא הזמין אותי לאכול איתו ארוחת ערב במסעדה מצויינת שהוא מכיר ואני שמחתי שלא דחיתי את השיחה עד למה שאני מגדירה כ"ערב" אצלנו בארץ. תיארתי לעצמי ש"מסעדה שהוא מכיר" לבטח תהיה מסוג המסעדות אשר נדרש להגיע אליהן בלבוש רשמי ומיהרתי לנבור במזוודה שלי ולדוג מתוכה קומבינציית לבוש שתתאים לאירוע.
בשעה 20:00 כבר היינו בפתחה של מסעדת יוקרה בעלת שם עולמי שהתהדרה בעיצוב פיתוחי עץ מרשים ותאים מבודדים לסועדים המעדיפים פרטיות.
התיישבנו בתא רחב אך אינטימי, ובשעה שהמלצר המיומן מזג לנו יין פתיחה והניח לפנינו תפריטים, סיפר לי הד"ר על קשריו הטראנס-אטלנטיים עם אנשים מגוונים, אשר לכולם תחביב דומה: עולם השליטה.
"בחורף אסע לאוקראינה לרגל עסקים, כרגיל", אמר, "אך אני חושב שתשמחי להכיר שם מספר אנשים".
שתקתי וכדי לפצות על השתיקה לגמתי במרץ מגביע היין שלפני. אני? להכיר? באוקראינה? רגע... אוקראינה זה המקום הזה שממנו מגיעות כל הרוסיות היפות... המקום הזה שתמיד קר שם.. מה לי ולאוקראינה, לעזאזל? ועוד בחורף? הוא השתגע?..
"אנא התקשרי אליי אם תרצי להגיע", המשיך הד"ר בשלווה לנוכח הפלצות שאחזה בי.
ארוחת הערב היתה אחת הטעימות שאכלתי מימי, בעיקר מנת פילה הדג הסקנדינבי שהוכן בצריבה.. משהו שרק במקומות כאלה יודעים להכין. היה זה הערב האחרון שלי באוסטריה ובתום הערב דאגתי לרשום עבור הד"ר את כל פרטי ההתקשרות והמדיה בהם יוכל למצוא אותי. ליתר בטחון.

על החזרה לארץ לא אפרט... אבל על הטיסה לקייב אספר בהרחבה (תרתי משמע) בפוסט הבא :)