לפני 14 שנים. 14 באפריל 2010 בשעה 1:50
כן, אני יודעת...
הבטחתי בפוסט הבא את המשך הסיפור, ובחיי שהוא עדיין בכתיבה (שיפוצים אחרונים כדי להפוך אותו למספיק קצר, אך עדיין בלי לפסוח על הקטעים החשובים).
אבל בנתיים רציתי להקדיש שיר מלב אל לב למישהו שלעולם לא יראה את הפוסט הזה, וכבר הקדשתי לו בעבר את השיר הזה.
מומין, אתה תמיד במחשבותיי. בטוב, ברע, בבריאות ובחולי.
גם כשידעתי שלא תקום מהמיטה ההיא.
גם כשידעתי שלעולם לא תאבד תקוותי.
גם כשידעתי שאני צריכה לשקר למענך.
גם כשידעתי שיותר קשה מזה לא יכול להיות.
עברו למעלה משלוש שנים, אבל אני לעולם לא אשכח אותך!
אני אוהבת אותך!
..אולי אם יש עולם הבא.. אולי נפגש שוב.. ואולי הפעם לתמיד!
